234
געענטפערט על עניני הפרטי האָט ער געזאָגט:
דער ערשטער טאָג פון ימי הגבלה, פאַר קבלת התורה זיינען ימי הגבלה. די ימי הגבלה זיינען אויך ספירהטעג אַזוי ווי אַלע ספירהטעג, אָבער די דריי טעג זיינען הגבלהטעג, עס זיינען די טעג פון התכללות הגבלה און קדושה. אין עולם איז הגבלה יש, און יש פון עולם איז מציאות וואָס מציאות איז ענינו — פירוד, ווי דער ענין פון נפשות וואָס שטייט באַ עשו'ן30 לשון רבים31. אָבער יעקב איז קדושה יחוד והתכללות אַז שבעים זיינען אחד, שבעים נפש32. ווייל די הגבלה פון קדושה קומט פון אחדות אמיתית.
יב. דעם ערשטען טאָג פון די ימיהגבלה אין שנת תר"מ — האָט הוד כ"ק אאמו"ר ווייטער געזאָגט — בין איך געווען אויף יחידות באַ הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק. נאָך זיין ענטפער אויף מיין יחידות הפרטית האָט מיך הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק מכבד געווען מיט אַ ענין פנימי וואָס ער האָט געהערט פון זיידן — הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק — אַז הוד כ"ק רבינו הזקן האָט געזאָגט בסעודת לילה הראשון דחה"ש תקנ"ז:
יג. שבועות איז דער זמן פון מתןתורה און דער זמן פון קבלת התורה. מתןתורה איז דורך הכנה פון ספירת העומר, וואָס מצותה איז למימני יומי ולמימני שבועי33. דער פירוש פנימי פון דעם איז אַז ספירת העומר איז מצותה קלאָר צו מאַכן דעם ענין פון ירידת הנשמה, וואָס משביעין אותו תהי צדיק34, און דער פירוש שובע איז וואָס מען גיט מלמעלה יעדן איינעם כחות אויף תיקון המדות35, וואָס דאָס איז ספירת העומר און דורך דעם — ניט דורך מוחין — קומט מען צו גילוי העצמות אין מ"ת.
די דאָזיקע תורה האָב איך זוכה געווען צו הערן אייניגע מאָל מהוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, מיט פערשידענע דערקלערונגען. אָבער אויף דער עלטער דערהערט מען דעם געשמאַק פון אַ וואָרט וואָס מען האָט געהערט אין דער יוגנט.
יד. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק האָט מיך מזכה געווען, אין דער עיר הבירה דחסידות חב"ד ליובאַוויטש, מיט דעם תואר מנהל פועל דישיבת תומכי-תמימים36, און אין געוויסע זמנים האָב איך בעדאַרפט מאַכן הרצאות בכתב און אויך בעל פה וועגן די מהלכי עניני הישיבה און הנהגת התלמידים וסדרי הלימוד בנגלה ובחסידות.
אין איינע פון מיינע הרצאות איז געווען די רייד וועגען המשפיע החסיד ר' מיכאל נ"ע בלינער37. איך האָב באַשריבן זיין אופן השפעה אין לימוד החסידות און התעוררות בדרכי עבודה און איך האָב מוסיף געווען בעל פה:
הערות
- 30. וישלח לו, ו.
- 31. ראה ויק"ר פ"ד, ו. פרש"י ויגש מו, כו.
- 32. שמות א, ה. ראה סידור עם דא"ח רסב, ב. מאמרי אדה"ז פרשיות ח"ב ע' תרעה. מאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ד ע' א'שיא.
- 33. מנחות סו, א.
- 34. נדה ל, ב. תניא פ"א.
- 35. ראה סה"מ תרח"ץ ס"ע רלה ואילך.
- 36. ראה ספר השיחות תורת שלום ע' 73. אגרות-קודש ח"א ע' קסא. ספר השיחות תרפ"חתרצ"א ע' 5. ע' 76. תש"ב ע' 137136. לעיל ע' 116. לקמן ע' 330. ע' 397 הערה 30. וראה גם ספר השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 701].
- 37. ראה אודותו בהערות לתורת שלום ספר השיחות ע' 322 [ובהוצאת תשי"ז ואילך — ע' 4039. וראה לעיל ע' 116.
ויקרא רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
תָּנֵי חִזְקִיָּה (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל, נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְשֶׂה, מַה שֶּׂה הַזֶּה לוֹקֶה עַל רֹאשׁוֹ אוֹ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו וְכָל אֵבָרָיו מַרְגִּישִׁין, כָּךְ הֵן יִשְׂרָאֵל, אֶחָד מֵהֶן חוֹטֵא וְכֻלָּן מַרְגִּישִׁין, (במדבר טז, כב): הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה, אָמַר לָהֶם מָה אִכְפַּת לָכֶם לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ, אָמְרוּ לוֹ שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה. כָּךְ אָמַר אִיּוֹב (איוב יט, ד): וְאַף אָמְנָם שָׁגִיתִי אִתִּי תָּלִין מְשׁוּגָתִי, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו (איוב לד, לז): כִּי יֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶשַׁע בֵּינֵינוּ יִשְׂפּוֹק, אַתָּה מַסְפִּיק בֵּינֵינוּ אֶת עֲוֹנוֹתֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָשֵׂא גּוֹי אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם (שמות כג, ב): אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, אָנוּ מְרֻבִּים מִכֶּם מִפְּנֵי מָה אֵין אַתֶּם מַשְׁוִין עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר לוֹ, יֵשׁ לְךָ בָּנִים, אָמַר לוֹ הִזְכַּרְתַּנִּי צָרָתִי, אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ הַרְבֵּה בָּנִים יֵשׁ לִי, בְּשָׁעָה שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין עַל שֻׁלְחָנִי זֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי וְזֶה מְבָרֵךְ לֵאלוֹהֵי פְּלוֹנִי, וְאֵינָם עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁמְפַצְּעִין אֶת מֹחָן אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. אָמַר לוֹ וּמַשְׁוֶה אַתָּה עִמָּהֶן, אָמַר לוֹ, לֹא. אָמַר לוֹ, עַד שֶׁאַתָּה מַשְׁוֶה אוֹתָנוּ, לֵךְ הַשְׁוֵה אֶת בָּנֶיךָ, נִדְחַף וְהָלַךְ לוֹ. כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו, רַבִּי, לָזֶה דָּחִיתָ בְּקָנֶה רָצוּץ, לָנוּ מָה אַתָּה מֵשִׁיב, אָמַר לָהֶם בְּעֵשָׂו כְּתִיב בֵּיה שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת וּכְתִיב בּוֹ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, דִּכְתִיב (בראשית לו, ו): וַיִּקַח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, וּבְיַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וּכְתִיב בֵּיהּ נֶפֶשׁ אֶחָת, דִּכְתִיב (שמות א, ה): וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, אֶלָּא עֵשָׂו שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה כְּתִיב בֵּיהּ נְפָשׁוֹת הַרְבֵּה, אֲבָל יַעֲקֹב שֶׁהוּא עוֹבֵד לֶאֱלוֹהַּ אֶחָד כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ אַחַת, וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ וגו'.
רש"י על בראשית מ״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:
כל הנפש הבאה ליעקב EVERY SOUL THAT WAS COMING WITH JACOB — every soul that left Canaan to go to Egypt The word הבאה, here, is not a perfect tense, but a participle with a relative present sense — just as (Ester 2:4) “In the evening she (באה) was coming” and (Genesis 29:7) “and, behold, Rachel his daughter is coming (באה)” and therefore the accent is on the last syllable, on the א, because when they left, coming from the land of Canaan, they were only sixty-six. But at the second mention of this word (Genesis 46:27) — “every soul of the house of Jacob, which came (הבאה) into Egypt were seventy” — it is a perfect tense and therefore it is accented on the last but one syllable, on the ב. The reason is, that when they came there, they were seventy, for they found Joseph and his two sons there, and Jochebed was added to their number “between the walls”. According to the view of the Rabbi (i. e. R. Jehudah, cf. Genesis Rabbah 84) who stated that with each of Jacob’s sons a twin-sister was born, we must say that these died before they (Jacob and his family) went down to Egypt, because they are not enumerated here. In Vayikra Rabbah 4:6 I found the following: When he left Canaan (cf. Genesis 36:6) Esau’s family consisted of only six (himself and his five sons), and Scripture calls them “the souls of his house” (in the plural) and this is because they worshipped many gods (each serving a different god and having as it were, a different soul or religious feeling). But the family of Jacob when he came to Egypt consisted of seventy and Scripture calls them “soul”, in the singular, because they all served One God.
תניא, ליקוטי אמרים א׳ - הטקסט מספריא
תַּנְיָא [בְּסוֹף פֶּרֶק ג׳ דְּנִדָּה]: ״מַשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ, תְּהִי צַדִּיק וְאַל תְּהִי רָשָׁע. וַאֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, דְּהָא תְּנַן [אָבוֹת פֶּרֶק ב׳]: ״וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמֶךָ״.
וְגַם, אִם יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּרָשָׁע – יֵרַע לְבָבוֹ וְיִהְיֶה עָצֵב, וְלֹא יוּכַל לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, וְאִם לֹא יֵרַע לְבָבוֹ כְּלָל מִזֶּה, יָכוֹל לָבוֹא לִידֵי קַלּוּת, חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה מָצִינוּ בַּגְּמָרָא ה׳ חֲלוּקּוֹת: צַדִּיק וְטוֹב לוֹ, צַדִּיק וְרַע לוֹ, רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, רָשָׁע וְרַע לוֹ, וּבֵינוֹנִי.
וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ – צַדִּיק גָּמוּר, צַדִּיק וְרַע לוֹ – צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״. וּבְרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת מִשְׁפָּטִים פֵּירַשׁ: צַדִּיק וְרַע לוֹ – שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ כָּפוּף לַטּוֹב וְכוּ׳, וּבַגְּמָרָא סוֹף פֶּרֶק ט׳ דִּבְרָכוֹת: ״צַדִּיקִים – יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן כוּ׳, רְשָׁעִים – יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן, בֵּינוֹנִים – זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה: כְּגוֹן אֲנָא בֵּינוֹנִי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: לֹא שָׁבִיק מַר חַיֵּי לְכָל בִּרְיָּה וְכוּ׳״.
וּלְהָבִין כָּל זֶה בַּאֵר הֵיטֵב, וְגַם לְהָבִין מַה שֶּׁאָמַר אִיּוֹב [בָּבָא בַּתְרָא פֶּרֶק א׳]: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּרָאתָ צַדִּיקִים בָּרָאתָ רְשָׁעִים כוּ׳״, וְהָא ‘צַדִּיק׳ וְ׳רָשָׁע׳ לֹא קָאָמַר!
וְגַם לְהָבִין מַהוּת מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִי, שֶׁבְּוַדַּאי אֵינוֹ מֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת, שֶׁאִם כֵּן, אֵיךְ טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי, וְנוֹדָע דְּלָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, עַד שֶׁאֲפִילוּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת לֹא הָיָה יָכוֹל לִשְׁלוֹט בּוֹ, וְאֵיךְ הָיָה יָכוֹל לִטְעוֹת בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת חַס וְשָׁלוֹם?
וְעוֹד, שֶׁהֲרֵי בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה עֲוֹנוֹת נִקְרָא רָשָׁע גָּמוּר [וְאִם אַחַר־כָּךְ עָשָׂה תְּשׁוּבָה – נִקְרָא צַדִּיק גָּמוּר], וַאֲפִילוּ הָעוֹבֵר עַל אִיסּוּר קַל שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים – מִקְרֵי רָשָׁע, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ב׳ דִּיבָמוֹת וּבְפֶרֶק קַמָּא דְנִדָּה.
וַאֲפִילוּ מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה נִקְרָא רָשָׁע [בְּפֶרֶק ו׳ דִּשְׁבוּעוֹת].
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחֹמֶר, בִּמְבַטֵּל אֵיזוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיְּימָהּ, כְּמוֹ כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, שֶׁעָלָיו דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כִּי דְּבַר ה׳ בָּזָה וְגוֹ׳ הִכָּרֵת תִּכָּרֵת וְגוֹ׳״. וּפְשִׁיטָא דְּמִקְרֵי רָשָׁע טְפֵי מֵעוֹבֵר אִיסּוּר דְּרַבָּנָן.
וְאִם כֵּן, עַל כָּרְחֲךָ הַבֵּינוֹנִי אֵין בּוֹ אֲפִילוּ עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, וּמִשּׁוּם הָכֵי טָעָה רַבָּה בְּעַצְמוֹ לוֹמַר שֶׁהוּא בֵּינוֹנִי
הגהה
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר חֵלֶק ג׳ דַּף רל״א: כָּל שֶׁמְּמוּﬠָטִין ﬠֲוֹנוֹתָיו וְכוּ׳, הִיא שְׁאֵלַת רַב הַמְנוּנָא לְאֵלִיָּהוּ, אֲבָל לְפִי תְּשׁוּבַת אֵלִיָּהוּ שָׁם, פֵּירוּשׁ ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״ הוּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַﬠְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשָׁה מִשְׁפָּטִים דִּלְﬠֵיל. וְשִׁבְﬠִים פָּנִים לַתּוֹרָה:
וְהָא דְּאָמְרִינָן בְּעָלְמָא, דְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה מִקְרֵי בֵּינוֹנִי, וְרוֹב זְכֻיּוֹת מִקְרֵי צַדִּיק, הוּא שֵׁם הַמּוּשְׁאָל לְעִנְיַן שָׂכָר וְעוֹנֶשׁ, לְפִי שֶׁנִּדּוֹן אַחַר רוּבּוֹ, וּמִקְרֵי צַדִּיק בְּדִינוֹ מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה בַּדִּין, אֲבָל לְעִנְיַן אֲמִיתַּת שֵׁם הַתּוֹאַר וְהַמַּעֲלָה שֶׁל מַעֲלַת וּמַדְרֵגוֹת חֲלוּקוֹת צַדִּיקִים וּבֵינוֹנִים, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״צַדִּיקִים יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״ – שֶׁאֵין לוֹ יֵצֶר הָרָע, כִּי הֲרָגוֹ בְּתַעֲנִית; אֲבָל כָּל מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ, אַף שֶׁזְּכֻיוֹתָיו מְרוּבִּים עַל עֲוֹנוֹתָיו – אֵינוֹ בְּמַעֲלַת וּמַדְרֵגַת צַדִּיק כְּלָל.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּדְרָשׁ: ״רָאָה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בַּצַּדִּיקִים שֶׁהֵם מוּעָטִים – עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְכוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם״:
אַךְ בֵּיאוּר הָעִנְיָן, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הָרַב חַיִּים וִיטַאל זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּשַׁעַר הַקְּדוּשָּׁה [וּבְעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ב׳], דִּלְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד צַדִּיק וְאֶחָד רָשָׁע, יֵשׁ שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת, דִכְתִיב: ״וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי״, שֶׁהֵן שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת –נֶפֶשׁ אַחַת מִצַּד הַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְהִיא הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם לְהַחֲיוֹת הַגּוּף, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא״, וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר.
וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה.
כִּי בְּיִשְׂרָאֵל נֶפֶשׁ זוֹ דִּקְלִיפָּה, הִיא מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם כֵּן טוֹב, וְהִיא מִסּוֹד ״עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע״:
מַה שֶּׁאֵין כֵּן נַפְשׁוֹת אוּמּוֹת הָעוֹלָם, הֵן מִשְּׁאָר קְלִיפּוֹת טְמֵאוֹת, שֶׁאֵין בָּהֶן טוֹב כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ג׳. וְכָל טִיבוּ דְּעָבְדִין הָאוּמּוֹת לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא עַל פָּסוּק: ״וְחֶסֶד לְאוּמִּים חַטָּאת״ –שֶׁכָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, אֵינָן אֶלָּא לְהִתְיַיהֵר כוּ׳:
מצוטט בעמוד אחד
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תר"פ-תרפ"ז ‹ ספר השיחות תרפ"ה ‹ שמחת תורה תרפ"ה ‹ 80 ספר השיחות תש"ח ע' 234
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.