(י)
(י) שישער בדעתו כו'. עייןריח בשיטה מקובצתריט שמגיה בירושלמירכ שצ"ל לית לן חומר בדבר שיש בו רוח חייםרכא. וכן היא גירסת התוס'רכב ור"ל דאקצייה בידים חמיר טפי. וכן פסק הרמב"םרכג וים של שלמהרכד ומג"ארכה. אבל הפרי חדשרכו מקיים נוסחא הישנהרכז דהתםרכח חמיר טפי, דצריך לומר זה וזה אני נוטל, ואם הזמין יותר ממה שצריך לו ביו"ט הרי זה לא יטול כלום, אבל הכארכט אין צריך לדקדק בזה אלא מותר להזמין יותר ממה שיצטרך לו ביו"ט. והנה לפי דבריו אין הרשימה מעכבת כלל אלא האמירה מכאן כו' (אלא א"כ הוא גרוגרות וצמוקין עיי"שרל), שהרי ביוני שובך דחמירי לפי שיטתו ואעפ"כ אינו צריך לרשום. אבל לפי שיטת התוס' וסיעתם דאקצייה בידים חמיר מבעלי חיים, ובבעלי חיים אם זימן יותר ממה שצריך לו לא הועיל כלום כמו שיתבאר בסי' תצ"זרלא, כל שכן במוקצה דאקצייה בידים.
אף שיש לדחות, דהתםרלב אין הזמנתו מועלת להיתירים שאין צריך לו ביו"ט, וא"כ יש לחוש דילמא מטלטל ושביק לכך אין הזמנתו מועלת כלל, אבל הכארלג נהי דאין הזמנתו מועלת להיתירים, מכל מקום למה שצריך לו אפשר דמועלת. מכל מקום מלשון התוס' משמע דאקצייה בידים חמיר לגמרי מבעלי חיים. וכן משמע בהדיא בשיטה מקובצתרלד שכתב למה ירשום במכאן ועד כאן סגי וכו', וכיון שאינו רושם בודאי הא דלא סגי במכאן אני נוטל לחודרלה, היינו משום דאין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה שצריך לו (ואפשר דאף בתוס' צ"ל מכאן ועד כאןרלו כמו שהגירסה היא בשיטה מקובצת). וכן משמע בהדיא במג"א דאקצייה בידים הזמנתו צריכה להיות דומה בשוה להזמנה דאחזי ולא אחזי דאיכא למיחש דלמא מטלטל ושביק דהתם צריך שלא יזמין רק מה שצריך לו כמ"ש בסי' תצ"זרלז, דאם אין הזמנתם דומה בשוה לא שייך לומר לשון לכולי עלמא צריך כו' שכתב המג"ארלח, כיון דאין הכל שוין בדין הזמנה זו, כמו שפירש רש"י בפרק קמא דביצה דף י"דרלט ד"ה לכל דבר. ועדיין צ"ע:
הערות
- ריח. לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' קיח ואילך. נימוקי יו"ט.
- ריט. ביצה לד, א ד"ה מתני'.
- רכ. סוף פ"ד דביצה, ופ"א ה"ד (שהקשו מדין יוני שובך, שלב"ה עומד ואומר זה וזה אני נוטל, לדין מוקצה שלפנינו, שלחכמים צריך לרשום ויאמר מכאן ועד כאן. ומשני אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים).
- רכא. שדין מוקצה חמור יותר מבעלי חיים (ובזה צריך לרשום).
- רכב. ביצה לד, ב ד"ה ואומר (שמביא דברי הירושלמי, ומסיים): שאני הכא דאקציה בידים (שצריך לרשום).
- רכג. שביוני שובך פסק (פ"ב ה"ה) שצריך לומר אלו ואלו אני נוטל, ובמוקצה (פ"ב ה"ט): צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל.
- רכד. פ"ד סי' כג (שפסק כדברי התוס').
- רכה. סק"י (שמוכיח שהרמב"ם סובר כתוס').
- רכו. סוף הסי' ד"ה ומ"ש.
- רכז. שבירושלמי שם.
- רכח. ביוני שובך.
- רכט. בפירות מוקצה.
- רל. שגם בזה יש החשש כמו ביוני שובך (שמא ימצא כחושים וינחם ויקח אחרים ונמצא טלטל שלא לצורך), וצריך לומר זה וזה אני נוטל.
- רלא. סעיף יח.
- רלב. ביוני שובך.
- רלג. בפירות מוקצה.
- רלד. שהקשה על רש"י (שכתב הטעם משום ברירה), דא"כ למה ירשום כו'.
- רלה. שדוקא באומר מכאן ועד כאן אין צריך לברירה, שלא זימן אלא אלו שיקח.
- רלו. ולא כמו שנדפס אצלנו: מכאן אני נוטל.
- רלז. סי"ח ביוני שובך.
- רלח. דבחזי ולא חזי לכולי עלמא צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן (הרי שלפי האמת דין כל אקציה בידים דומה לחזי ולא חזי).
- רלט. ע"א (שיטת הש"ס דעל מה נחלקו דומיא דלא נחלקו קאמר).
ביצה ל״ד ב - הטקסט מספריא
עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר: מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר מִכָּאן וְעַד כָּאן.
גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: תִּינוֹקוֹת שֶׁטָּמְנוּ תְּאֵנִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְשָׁכְחוּ וְלֹא עִשְּׂרוּ — לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לֹא יֹאכְלוּ אֶלָּא אִם כֵּן עִשְּׂרוּ. וּתְנַן נָמֵי: הַמַּעֲבִיר תְּאֵנִים בַּחֲצֵרוֹ לְקַצּוֹת — בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אוֹכְלִין מֵהֶן עֲרַאי וּפְטוּרִים.
בְּעָא מִנֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: שַׁבָּת, מַהוּ שֶׁתִּקְבַּע מוּקְצֶה לְמַעֲשֵׂר בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ? מִי אָמְרִינַן, כֵּיוָן דִּכְתִיב: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עוֹנֶג״, קָבְעָה וַאֲפִילּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אוֹ דִלְמָא: בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ — קָבְעָה, בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ — לָא קָבְעָה?
אֲמַר לֵיהּ: שַׁבָּת קוֹבַעַת, בֵּין בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: וְאֵימָא שַׁבָּת דּוּמְיָא דְחָצֵר, מָה חָצֵר — אֵינָהּ קוֹבַעַת אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, אַף שַׁבָּת — לֹא תִּקְבַּע אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ! אֲמַר לֵיהּ: תַּלְמוּד עָרוּךְ הוּא בְּיָדֵינוּ שֶׁהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת, בֵּין בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, בֵּין בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ.
אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עוֹמֵד אָדָם עַל הַמּוּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית וְכוּ׳. טַעְמָא דִּשְׁבִיעִית — דְּלָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הוּא, הָא בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ — הָכִי נָמֵי דְּאָסוּר, מַאי טַעְמָא — לָאו מִשּׁוּם דְּשַׁבָּת קָבְעָה?
לָא, שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר״ — קָבַע לֵיהּ עִלָּוֵיהּ. אִי הָכִי מַאי אִרְיָא שַׁבָּת, אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּטֶבֶל מוּכָן הוּא אֵצֶל שַׁבָּת, שֶׁאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ — מְתוּקָּן.
on Shabbat eve during the Sabbatical Year, during which no tithes are separated, which means one may take fruit on the following day without the need for any corrective measure, and say: From here, from these fruits, I will eat tomorrow. And the Rabbis say: He may not eat unless he marks the pile of fruit the day before and explicitly says: From here to there I will take.
GEMARA: We learned in a mishna there: (Ma'asrot 4:2) Children who hid figs for themselves in a field on Shabbat eve in order to eat them on Shabbat, and they forgot and did not separate tithes, not only are they prohibited from eating them on Shabbat, for eating on Shabbat is always considered a fixed meal that obligates the produce in tithes, but even after the conclusion of Shabbat, they may not eat until they have separated tithes. And we also learned in a mishna: One who transfers figs in his courtyard in order to make them into dry figs, his children and the members of his household may in the meantime partake of them in a casual manner, and they are exempt from tithes. The fact that the fruit has reached his courtyard, as opposed to his house, is not enough to cause it to be liable for tithing.
Based on these two sources, Rava inquired of Rav Naḥman: With regard to Shabbat, what is the halakha in terms of whether it establishes an obligation to tithe food that has been muktze on Shabbat? Specifically, in the case of an item whose labor has not been completed, does the fact that the food is muktze on Shabbat give it the status of completely prepared food, or not? Do we say that since it is written: “And call Shabbat a delight” (Isaiah 58:13), this implies that any food one eats on Shabbat is considered a delight and not a casual meal, and therefore Shabbat establishes an obligation to tithe, as if the food were fully completed and fit to be eaten as a fixed meal, even for an item that has not had its labor completed? Or perhaps Shabbat establishes an obligation to tithe an item whose labor is completed, but regarding an item whose labor is not completed it does not establish an obligation to tithe?
Rav Naḥman said to Rava: Shabbat establishes the obligation for tithes, both with regard to an item whose work is completed and things whose work is not completed. Rava said to Rav Naḥman and challenged: But say that the law of Shabbat should be similar to that of a courtyard: Just as a courtyard establishes food placed inside it as a fixed meal with regard to tithes only when the work on an item is completed, so too, Shabbat should establish only an item whose work is completed as liable for tithing. Rav Naḥman said to Rava: I did not say this based on my own logic, which can be countered by logic of your own. Rather, we have it as an ordered teaching that Shabbat establishes both things whose work is completed and things whose work is not completed.
Mar Zutra, son of Rav Naḥman, said: We, too, have learned in the mishna: And Rabbi Eliezer further stated that a person may stand over objects in the storage area on Shabbat eve during the Sabbatical Year and say: I will eat from here and here. The reason is that it is fruit of the Sabbatical Year, with regard to which one is not obligated to separate tithes. However, if it occurred in the other years of the Sabbatical cycle, so too, you will say that it is prohibited to eat them without separating tithes. What is the reason for this? Is it not because Shabbat establishes them with regard to tithes, and consequently they may not be eaten until tithes have been separated?
The Gemara refutes this: This is no proof, for there it is different: Since he said: From here I will eat tomorrow, he has immediately established for himself a meal with them, by stating his intention to eat the food as it is. The Gemara asks: If so, why does the mishna mention particularly Shabbat? Even if one said so on a weekday the same should also apply. Since he has set them aside for his meal, they are considered finished and are liable to tithes. The Gemara answers: This comes to teach us the following: One should not conclude that untithed produce is inherently muktze because one may not separate the tithes and eat it; rather, it is considered prepared with regard to Shabbat, in that if one transgressed the words of the Sages and corrected it by separating the tithes, it is considered corrected.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 27 עמודים.
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שח דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת ביצה יד , ב · שם לד, א
- לקוטי שיחות כרך לו תצוה שיחה ב ביצה יד, ב
- לקוטי שיחות כרך כו תצוה שיחה א ביצה יד, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שח דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת פה מאותו ספר ביצה יד, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שכא דיני תולש בשבת ודין טוחן ודין תקוני מאכל או מעבד ולש יב מאותו ספר ביצה יד, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תקי כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב ואיזו מהם מותרים ע"י שינוי ג מאותו ספר ביצה יד, ב
- פלח הרמון בחוקותי רפאיני ה' וארפא ביצה יד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רצו דיני הבדלה על היין ביצה יד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ובאיזה מהם אסורים שם יד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שיט דין הבורר בשבת ביצה יד, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שכא דיני תולש בשבת ודין טוחן ודין תקוני מאכל או מעבד ולש ביצה יד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תקי כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב ואיזו מהם מותרים על ידי שינוי ביצה יד, ב
- לקוטי שיחות כרך ו בא שיחה ב ביצה לד, ריש ע"ב
- לקוטי שיחות כרך טז תרומה שיחה ד ביצה לד, רע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשט"ו ביצה לד, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת רנג דין כירה ותנור ליתן עליה הקדרות בערב שבת כז מאותו ספר ביצה לד, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שב דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת ד מאותו ספר ביצה לד, ב
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שיד דברים האסורים משום בנין וסתירה בשבת יא מאותו ספר ביצה לד, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ב הלכות שבת שמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות יז מאותו ספר ביצה לד, א
- שולחן ערוך אורח חיים חלק ד הלכות יום טוב תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב יד מאותו ספר ביצה לד, ב
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ד סימן תצה (ט) מאותו ספר ביצה לד, סע"א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ב (סי' רנג-רסו) רנג דין כירה ותנור ליתן עליה הקדרות בערב שבת ביצה לד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שב דיני ניקוי וקיפול הבגדים בשבת ביצה לד, סע"א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שיח דין המבשל בשבת ביצה לד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות ביצה לד, א
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) הלכות יום טוב (סי' תצה-תקכט) תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב ביצה לד, סע"א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשל"ב ביצה לד, ב