קכו
נושאים את הכסא עם דמות האדם שעל הכסא לאוא"ס דכי30 לא אדם הוא. וכמו"כ יובן במעהמ"צ דדוקא ע"י נש"י נעשה המצוה, דכשישראל מניח תפילין אז נמשך בה רצה"ע31, וכמו"כ הוא בכל המצות, דעי"ז שישראל מקיימין את המצוה נעשה המצוה, וכמארז"ל32 ע"פ33 מגיד דבריו ליעקב וגו' מלך ב"ו מצוה לאחרים לעשות והוא אינו עושה, אבל הקב"ה מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות, דע"י מעשה זו נעשה מצוה. וזהו דכתיב34 קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה, דנש"י נקראים ראשית תבואתה, דבתבואה יש תבואת כרם ותבואת שדה, דהמצות נקראים פירות וכמארז"ל (סוטה מ"ו ע"א) מאי פירות כו' מצות. והנה בפירות הרי עיקרן הוא הכח הצומח, והגם דלאחר שנצמחת הפרי אז הרי הפרי הוא העיקר, הנה לבד זאת אשר בלתי כח הצומח לא הי' מציאות הפרי כלל, א"כ הרי עיקר סיבתה הוא כח הצומח, הנה לבד זאת הרי עיקר הפרי הוא הטעם של הפרי והכח המוליד שיש בה, שבזריעתה יוצמח עוד פרי. וכן הוא בענין המצות שנקראים בשם פירות שהוא הטעם והענג שבמצוה והחיות פנימי, דער געשמאַק פון אַ מצוה, שהוא הלחלוחית שבמצוה, והיינו קיום המצות בהידור של יראת שמים, דאז מתעורר כח הצומח שבמצות, והוא מה שמצוה גוררת מצוה35, וכתיב36 אור זרוע לצדיק וגו' וכמאמר37 זרע הקב"ה את התורה והמצות, וזריעה זו היא בנש"י דוקא, דישראל הן בחי' ארץ חפץ וכמ"ש38 כי תהיו אתם ארץ חפץ, שהן ארץ הראוי' לזריעה, וזהו קדש ישראל לד' ראשית תבואתה, דישראל נק' ראשית תבואתה לפי שהמשכת בחי' רצה"ע שנמשך במעהמ"צ הוא ע"י נש"י דוקא. וזהו מעלת המרכבה שע"י דוקא נמשך בחי' רצה"ע. וזהו שאמר רבינו נ"ע שאברי גוף האדם המקיימים המצוה הם נעשו מרכבה, היינו כמו האבות39 הן הן המרכבה כו' שע"י נמשך הרצה"ע. וזהו"ע שהמצות נק' רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא שבהם מלובש רצה"ע ממש, והאדם העושה המצוה נעשה מרכבה לרצה"ע, דהיינו בחי' מרכבתא עילאה, בחי' ביטול במציאות ממש. משא"כ בכללות העולם, אפילו עולמות דקדושה שהן בטלים ג"כ, אך זהו בבחי' מרכבתא תתאה, שהו"ע ביטול היש.
והנה היחוד דתורה הוא כדאי' בזהר|10 דאורייתא וקוב"ה כולא חד ממש, שהוא מצד עצמו יחוד נעלה יותר מכמו יחוד האברים. דהנה אי' בהקדמת ת"ז40
הערות
- 30. שמואל-א טו, כט.
- 31. ראה תו"א שמות נג, ד.
- 32. שמו"ר פ"ל, ט.
- 33. תהלים קמז, יט.
- 34. ירמי' ב, ג. וראה תו"א שם, ג ואילך (קיצורים והערות שם ע' קיא).
- 35. אבות פ"ד מ"ב.
- 36. תהלים צז, יא.
- 37. תנחומא שלח טו (ושם: ואת המצות).
- 38. מלאכי ג, יב. וראה גם רד"ה ארשב"נ דש"פ נצבים תר"ץ.
- 39. ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.
- 40. ג, סע"ב.
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.
משנה אבות ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
מדרש תנחומא, שלח ט״ו - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִּגְדֵיהֶם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא), ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ (ישעיה מב, כא). זָרַע לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְהַנְחִילָם חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא הֵנִיחַ דָּבָר בָּעוֹלָם, שֶׁלֹּא נָתַן בּוֹ מִצְוָה לְיִשְׂרָאֵל. יָצָא לַחְרֹשׁ, לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר (דברים כב, י). לִזְרֹעַ, לֹא תִּזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאַיִם (שם פסוק ט). לִקְצֹר, כִּי תִּקְצֹר קְצִירְךָ בַּשָּׂדֶה (שם כד, יט). בְּדִישָׁה, לֹא תַּחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (שם כה, ד). בָּעִסָּה, רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם. שָׁחַט, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (שם יח, ג). קַן צִפּוֹר, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח (שם כב, ז). חַיָּה וָעוֹף, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז, יג). נָטַע, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ (שם יט, כג). קָבַר מֵת, לֹא תִּתְגּוֹדְדוּ (דברים יד, א). מְגַלֵּחַ שְׂעַר רֹאשׁ, לֹא תַּקִּיפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם (ויקרא יט, כז). בָּנָה בַּיִת, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה (דברים כב, ח), בַּמְּזוּזָה וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ (שם ו, ט). נִתְכַּסָּה בְּטַלִּית, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. וְעָשׂוּ לָהֶם, תַּעֲשֶׂה וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, שֶׁלֹּא יוֹצִיא נִימִין מִן הַטַּלִּית וְיַעֲשֶׂה מֵהֶן צִיצִת, אֶלָּא מִצְוָה לְהָבִיא לָבָן וּתְכֵלֶת וְיַעֲשֶׂה. אֵימָתַי, כְּשֶׁיִּהְיֶה תְּכֵלֶת. וְעַכְשָׁו אֵין לָנוּ אֶלָּא לָבָן, שֶׁהַתְּכֵלֶת נִגְנַז, מִצְוָה בְּלָבָן. עַל כַּנְפֵי, וְלֹא בָּאֶמְצַע, אֶלָּא עַל כָּנָף. פְּתִיל, וְהוּא צָרִיךְ לְפָתְלָן. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִים. שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם, וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ, וְהָרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ, זוֹכֵר אֶת קוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְאוּ אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כד, י). וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית. וְכַמָּה שִׁעוּרָהּ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ. וְכַמָּה הֵן חוּטִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַרְבָּעָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה. וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אַתָּה אוֹמֵר, פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לְסוּמִין. הֲרֵי הוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, הֲרֵי נָתַן רְאִיָּה, וְנָתַן זְכִירָה. זְכִירָה, לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה. וּרְאִיָּה, לְמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה. וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ, אוֹתוֹ וְלֹא אוֹתָהּ. שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵן, כְּאִלּוּ כִּסֵּא הַכָּבוֹד אַתָּה רוֹאֶה, שֶׁהוּא דּוֹמֶה לִתְכֵלֶת. וּרְאִיתֶם וּזְכַרְתֶּם, הַמַּרְאֶה מֵבִיא לִידֵי זִכָּרוֹן, וְזִכָּרוֹן מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתַי. לָמָּה, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוֹקֵל אַרְנוּנִיּוֹת, וְכוֹתֵב אִנְפָרִיּוֹת. אָמַר לֵיהּ אָבִיו, בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בְּאִנְפָרִיּוֹת, שֶׁחַיֶּיךָ נָתוּן בָּהֶן. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא דָּבָר רֵיק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם (דברים לב, מז). וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, הַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵן סַרְסוּרִין לַגּוּף, שֶׁהֵן מַזְנִים אֶת הַגּוּף. לְכָךְ נֶאֱמַר: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתַי. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לְתוֹךְ הַמַּיִם, הוֹשִׁיט לוֹ הַקַּבַּרְנִיט אֶת הַחֶבֶל. אָמַר לוֹ: תְּפֹשׂ הַחֶבֶל הַזֶּה בְּיָדְךָ וְאֶל תַּנִּיחֵהוּ, שֶׁאִם תַּנִּיחֵהוּ אֵין לְךָ חַיִּים. אַף כָּאן אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁאַתֶּם מְדֻבָּקִין בַּמִּצְוֹת, נֶאֱמַר עֲלֵיכֶם, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (שם ד, ד). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף, נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ (משלי ד, יג). וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, בִּזְּמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים אֶת הַמִּצְוֹת, אַתֶּם מְקֻדָּשִׁים וְאֵימַתְכֶם מֻטֶּלֶת עַל הָאֻמּוֹת. פָּרַשְׁתֶּם מִן הַמִּצְוֹת וַעֲשִׂיתֶם הָעֲבֵרוֹת, מִיָּד מְחֻלָּלִין אַתֶּם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע, אַתֶּם פּוֹרְשִׁין מִן הַמִּצְוֹת. לֶעָתִיד לָבֹא, אֲנִי עוֹקְרוֹ מִכֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִירֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר, וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֶת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וְגוֹ' (יחזקאל לו, כו-כז).
בראשית רבה מ״ז:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ (בראשית יז, כב), תָּנֵי הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ בֵּין גָּדוֹל בֵּין קָטָן צָרִיךְ לִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת, מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מֵאַבְרָהָם, פַּעַם אַחַת הָיָה אַבְרָהָם מְדַבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדַבֵּר עִמּוֹ, אָמַר לָהֶן נִפָּטֵר מִן הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִכֶּם תְּחִלָּה, אַחַר כָּךְ אֲנִי מְדַבֵּר עִמָּכֶם, כֵּיוָן שֶׁדִּבֵּר עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל צָרְכּוֹ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים צָרִיךְ אֲנִי לְדָבָר, אָמַר לוֹ הִפָּטֵר בְּשָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יז, כב): וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל אֱלֹהִים מֵעַל אַבְרָהָם, (בראשית לה, יג): וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים, (בראשית כח, יג): וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת, ה'תשל"ב סה"מ תרצ"ב ע' קכו
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.