רסב, ד
שידוע דאו"פ מזכך חצי הכלי מבפנים315 ואו"מ מזכך חצי הכלי מבחוץ, וכך יהי' לע"ל שיזדככו הנשמות מבפנים ובחוץ מאו"פ ומקיף דתו"מ העליונים ממש וד"ל. ודוגמא לזה הוא מ"ש כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא316 כו', פי' הוי' אלקיך הוא היינו תו"מ דמצות הן בחי' כלים כמ"ש נר מצוה ותו"א317. וידוע דהתו' ניתנה באש כמ"ש מימינו אש318 כו' אש שחורה ע"ג אש לבנה319 וכמו עד"מ אש הניתן בכלי לצרפו ולזככו מבפנים וגם אש מבחוץ החופף עליה לצרפה מבחוץ, כך אור דתורה מזכך הגוף לצרפו וללבנו מחומריות וגסות ונשרף וכלה כל אש הזר שבו והמצות320 שנק' נר מזכך ומצרף מבחוץ שהן לבוש מקיף מבחוץ עד שיהי' גם הגוף כלי טהור להכיל אור האלקי כמו הנשמה ולא תסת[י]ר כלל (וכמ"ש ועצמותיך יחליץ כו'), וזהו לפי שה' אלקיך שבתו"מ אש אוכלה הוא לברר ולשרוף לכל אש זר דק"נ כו' (וע"כ אמרו דת"ח אין אור של גיהנם שהוא אש זר דק"נ שולט בהם321 כלל מפני אור ואש דתו"מ שבירר לגופם בחייהם כו'). וכך הי' במ"ת שעל כל דבור322 כו' שזהו בחי' אש דתורה כמ"ש קול ה' חוצב להבות323 כו' שיזכך לנשמתם מבפנים ומבחוץ עד שפסקה מהן זוהמא של נחה"ק324 לגמרי כידוע וד"ל.
[יו"ד] והנה אחר הקדמה זו יובן כללות ענין מ"ת בטעם שרש ענין הירידה הגדולה שהי' בנתינת התורה למטה כמ"ש וירד ה' על ה"ס כו' דהיינו שנתגלה מבחי' אור העצמו' דא"ס ממש דקמי' ממש שוין ב' הדיעות כנ"ל, ויכול אור א"ס לבא בהתגלות למטה כמו שהוא למעלה בעצמות[ו] ממש, וזה הי' כל עיקר בחי' ירידה זו במ"ת שזהו שניתנה התו"מ למטה גם בעולם הפירוד הזה כמו שהוא למעלה [ממש] בלי שינוי כלל מטעם הנ"ל. וזהו הנק' מתנה שניתנה התורה לישראל כמו שנותן המשפיע לידי המקבל שאין שינוי כלל בעצם הדבר הניתן רק שירד לרשות המקבל, ואע"פ שהופרדה יד325 הנותן אין זה פירוד בעצם הדבר שהוא התו"מ שישראל עושי' למטה כמו שהוא ממש התו"מ שבעצמות ממש, וראי' לזה ממה שאו' אשר קדשנו במצותיו ממש כנ"ל, ובלי גבול ומדה כלל כמו שהוא למעלה <שפד> ממש כמ"ש רחבה מצותך מאד, ועל התורה הקדומה אמר ארוכה מארץ מדה326 כו' אע"פ שנתלבשה למטה בגבולים ושיעורים (וכמ"ש במ"א בענין יהונתן ודוד327 כו'). וראי' עוד שאין שינוי כלל בתו' שניתנה במתנה ממה שאנו מוצאים דגם שמשה קיבל תורה מסיני328 ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים כו' עד דורות התנאים ואמוראים כו' עד שגם
הערות
- 315. דאו"פ מזכך חצי הכלי מבפנים : ראה ע"ח (שער העקודים) ש"ו, פ"ב. (שער השתלשלות הי"ס) ש"ב, ענף ג. לקמן פ' פקודי תמט, ד.
- 316. כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא : ואתחנן ד, כד.
- 317. נר מצוה ותו"א : משלי ו, כג.
- 318. מימינו אש : ברכה לג, ב.
- 319. אש שחורה ע"ג אש לבנה : ראה רש"י שה"ש ה, טז [ד"ה שחורות]. הנסמן במאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תקעח.
- 320. שבו והמצות : תוקן ע"פ בה. ובתו"ח כאן: שהן המצות.
- 321. דת"ח אין אור של גיהנם. . שולט בהם : נסמן לעיל רנד, א.
- 322. שעל כל דבור : שבת פח, ב.
- 323. קול ה' חוצב להבות : תהלים כט, ז.
- 324. שפסקה מהן זוהמא של נחה"ק : ראה שבת קמו, רע"א.
- 325. יד : ב: מיד. ה: מכח.
- 326. ארוכה מארץ מדה : איוב יא, ט. ראה גם לעיל פ' בשלח קעג, ב. וש"נ.
- 327. בענין יהונתן ודוד : ראה מאמרי אדה"א במדבר ח"א ע' קמח ואילך.
- 328. שמשה קיבל תורה מסיני : אבות רפ"א.
רש"י על שיר השירים ה׳:ט״ז - הטקסט מספריא
חִכּוֹ מַמְתַקִּים. דְּבָרָיו עֲרֵבִים:
זֶה דוֹדִי. זֶה דְמוּת דּוֹדִי וְזֶה דְמוּת רֵעִי, וְעַל כָּל אֵלֶּה חָלִיתִי לְאַהֲבָתוֹ. וְהַדֻּגְמָא כְּלַפֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הִיא:
דּוֹדִי צַח. וְלָבָן לְהַלְבִּין עֲוֹנוֹתָי. צַח וְלָבָן כְּשֶׁנִּרְאָה בְסִינַי נִרְאָה כְזָקֵן מוֹרֶה הוֹרָאוֹת, וְכֵן בְּשִׁבְתּוֹ לַמִּשְׁפָּט "לְבוּשֵׁיהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא":
וְאָדוֹם. לִיפָּרַע מִשׂוֹנְאָיו כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ":
דָּגוּל מֵרְבָבָה. הַרְבֵּה חֲיָלוֹת מַקִּיפִין אוֹתוֹ:
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז. תְּחִלַּת דְּבָרָיו הִבְהִיקוּ כְּכֶתֶם פָּז, וְכֵן הוּא אוֹמֵר, "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר". פָּתַח: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ"; הֶרְאָם תְּחִלָּה שֶׁמִּשְׁפַּט מְלוּכָה יֵשׁ לוֹ עֲלֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ גָּזַר עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹתָיו:
קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים. עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת:
שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. עַל שֵׁם שֶׁהָיְתָה כְתוּבָה לְפָנָיו אֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה. דָּבָר אַחֵר: "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" כְּשֶׁנִּרְאָה עַל הַיָּם, נִרְאָה כְּבָחוּר נִלְחָם בִּגְבוּרָה:
עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם. כְּיוֹנִים שֶׁעֵינֵיהֶם צוֹפוֹת אֶל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם, כָּךְ עֵינָיו עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁשָּׁם מוֹצָאֵי הַתּוֹרָה הַמְשׁוּלִים לְמָיִם:
רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב. כְּשֶׁהֵן צוֹפוֹת בַּמִּשְׁפָּט, מְבָרְרוֹת דִּין לַאֲמִתּוֹ לְהַצְדִּיק צַדִּיק, לָתֵת לוֹ כְצִדְקָתוֹ, וּלְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע, לָתֵת דַּרְכּוֹ בְרֹאשׁוֹ:
ישְׁבוֹת עַל מִלֵּאת. עַל מִלֵּאת שֶׁל עוֹלָם. מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, צוֹפוֹת טוֹבִים וְרָעִים. דָּבָר אַחֵר: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתְנָם עֵינַיִם לְהָאִיר לָעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁהָעֵינַיִם מְאִירִים לְאָדָם. כְּיוֹנִים הַנּוֹדְדִים מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ לְבַקֵּשׁ אָכְלָם, כָּךְ הֵם הוֹלְכִים מִמִּדְרָשׁוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי חָכָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל פְּלוֹנִי חָכָם, לְבַקֵּשׁ טַעֲמֵי תוֹרָה:
עַל אֲפִיקֵי מָיִם. עַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת, שֶׁהֵם מוֹצָאֵי מַיִם שֶׁל תּוֹרָה:
רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב. לְפִי שֶׁקְּרָאָן עֵינַיִם וְהָעַיִן לְשׁוֹן נְקֵבָה הִיא, אָמַר "רוֹחֲצוֹת", לְשׁוֹן נְקֵבָה. הֵם מְצַחְצְחִין עַצְמָן בְּחָלָב שֶׁל תּוֹרָה וּמְלַבְּנִים סְתָרֶיהָ וּסְתוּמוֹתֶיהָ:
ישְׁבוֹת עַל מִלֵּאת. מְיַשְּׁבִים דְּבָרִים עַל אָפְנֵיהֶם. דָּבָר אַחֵר: "עֵינָיו" עִנְיָנָיו, פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה וַהֲלָכוֹת וּמִשְׁנָיוֹת, "כְּיוֹנִים" שֶׁהֵם נָאִים בַּהֲלִיכָתָן; "עַל אֲפִיקֵי מָיִם" בְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, "רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב" מְצֻחְצָחוֹת כֶּחָלָב, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי:
לְחָיָו. דִּבְּרוֹת הַר סִינַי, שֶׁהֶרְאָה לָהֶם פָּנִים מַסְבִּירוֹת ושׂוֹחֲקוֹת:
שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים. דִּבּוּרִים שֶׁנִּדְבַּר בְּאֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁהֵם לְרִיצּוּי וּלְכַפָּרָה וּלְרֵיחַ טוֹב: תּוֹרַת חַטָּאת וְאָשָׁם וּמִנְחָה וְעוֹלָה וּשְׁלָמִים:
יָדָיו. הַלּוּחוֹת שֶׁנָּתַן מִימִינוֹ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו הֵמָּה:
גְּלִילֵי זָהָב. אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת, שֶׁבָּהֶן נֶאֱמַר: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב". אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נְחֶמְיָה: "מַעֲשֵׂה נִסִּים הָיוּ. שֶׁל סַנְפִּירִינוֹן הָיוּ וְהָיוּ נִגְלָלִין. דָּבָר אַחֵר: עַל שֵׁם שֶׁמְּגַלְגְּלוֹת טוֹבָה לָעוֹלָם:
מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ. שֶׁכָּלַל בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת תַּרְיַ"ג מִצְוֹת:
מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן. זֶה תוֹרַת כֹּהֲנִים הַנִּתָּן בְּאֶמְצַע חֲמִשָּׁה חֻמָּשִׁים, כַּמֵּעַיִם הַלָּלוּ שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּאֶמְצַע הַגּוּף:
עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. נִרְאֵית חֲלָקָה כְּעֶשֶׁת שֵׁן, וְהִיא סְדוּרָה דִקְדּוּקִים רַבִּים: גְּזֵרוֹת שָׁווֹת וּבִנְיַן אָב וְקַלִּים וַחֲמוּרִים:
מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: "הָעַמּוּד הַזֶּה יֵשׁ לוֹ כוֹתֶרֶת לְמַעְלָן וּבָסִיס לְמַטָּן". אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר גָּדָא: פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה יֵשׁ לָהֶן כּוֹתֶרֶת לְמַעְלָן וּבָסִיס לְמַטָּן, וּסְמוּכוֹת לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, כְּגוֹן פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁל שְׁבִיעִית וְיוֹבֵל, "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר", לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה קָשָׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה וַעֲרָכִין וּכְגוֹן "יִפְקֹד ה' . . . אִישׁ עַל הָעֵדָה", "צַו . . . אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי". עַד שֶׁאַתָּה מְפַקְּדֵנִי עַל בָּנַי, פְּקֹד אוֹתָם עָלַי! וְכֵן כַּמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים וגו'":
מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן. הַמִּסְתַּכֵּל וּמִתְבּוֹנֵן בִּדְבָרָיו, מוֹצֵא בָהֶם פְּרָחִים וְלוּלָבִים. כְּיַעַר זֶה שֶׁמְּלַבְלֵב, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה הַהוֹגֶה בָהֶם תָּמִיד מְחַדֵּשׁ בָּהֶם טְעָמִים:
בָּחוּר. נִבְחָר, כָּאֲרָזִים הַנִּבְחָרִים לְבִנְיָן וּלְחֹזֶק וּלְגוֹבַהּ:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים. דְּבָרָיו עֲרֵבִים. "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם אֲנִי ה'", הַנֶּאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר. יֵשׁ חֵךְ מָתוֹק מִזֶּה? אַל תַּחְבְּלוּ בְּעַצְמְכֶם וּתְקַבְּלוּ שָׂכָר! "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה" עֲוֹנוֹת נֶחְשְׁבוּ לוֹ לִזְכֻיּוֹת. יֵשׁ חֵךְ מָתוֹק מִזֶּה?
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.