רנא
המח' אע"פ שנאמר כי70 לא מחשבותי מחשבותיכם, מ"מ עכ"פ זה מובן שבחי' המח' ג"כ בחי' כיסוי והעלם לכל האורות העליונים שמתלבשים בה כמו שהשכל71 והשגה שהיא בחי' רוחניות ההשכלה הרי כשמתלבשת באותיות המחשבה הרי המחשבה נעשה כמו לבוש ממש להעלים ולהסתיר אור השכל הרוחני לבלתי הגלות נגלית בבחי' עצם מהותו כמו שהוא ממש וכן גם המדות שבלב רוחני' הם בלב וכשבאין ומתלבשי' במחשבה הרי נתפסים ומתעלמים בבחי' לבוש המח' כאדם שמלביש א"ע כו' וראי' לכ"ז שהרי א"א שיבוא גילוי אור השכל והמדות כמו שהן למטה להיות נתפסים באיזה מציאות דבר שכל או מדה כ"א ע"י המח' שבאמצעות המח' דייקא הם נתפסים במציאות דהיינו ע"י בחי' הרהורי אותיו' במח' שתופסים בתוכם לבחי' אור השכל והמדות כו' וכאשר נתפסים ע"י המח' ה"ז כמו בחי' כיסוי והעלם עליהם [כמ"ש במ"א בענין אש מים רוח דאגלידו מיא כשנתפס ההשגה במח' ואע"פ שהבינה וההשגה עצמה נק' נהר כידוע אין זה רק בעצם מהות השגת שכל כמו שהוא אבל בחי' המשכתן והתפשטותן הוא כשבא בבחי' אותיות המח' דוקא הוא שמתרבה ומתפשט ברוב ענינים חלוקים ונמשכים מזה לזה כו'], וזהו הטעם שהמח' נק' נהר כי נהר לשון המשכה והתפשטות הוא ודוקא שיוצא ונמשך בתמידות בלי הפסק כמו ונהרו72 אליו כל הגוים כו' כמו שאנו רואים שהמח' היא תמידית שהרי המח' משוטטת תמיד בכל רגע השקט לא תוכל כי בתמידות עוברת רעיונות המח' בכלי מוחו מכל דבר ודבר לא תנוח לעולם כמו שהנהר לא תנוח ויוצא ונמשך בתמידות בלי הפסק כלל, וענין נביעת והמשכת המח' בתמידות הוא מכח השכל שנק' חכ' שהרי הקטן73 אין לו מח' וכן הבהמה כו' וכל שדעתו וחכמתו יותר, יותר נקבע בו מחשבות עמוקות בתגבורת ההמשכה כמו נהר גדול שמתגבר בהתפשטותו מפני מעיינות שגוברים בבקיעתם מן הארץ כידוע74 דחכ' נק' מעיין כו', וכך יובן למעלה בבחי' המח' העליונה שנק' נהר שיוצא מעדן עילאה בחי' חכ' שמ"ש ונהר יוצא מעדן היינו שיוצא תמיד בלי הפסק כלל, ואמנם בחי' המח' שנק' נהר הוא בחי' העלם וכיסוי על אורות עליונים דחו"ב ומדות כו' וע"כ הדיבור נק' ים כי מה שחושב במח' בא הכל בדיבור וזהו כל הנחלים הולכים אל הים אבל המח' נק' נהר ולא ים מטעם שהיא תמידית היא נמשכת ממקורה תמיד כו' משא"כ הים שהוא הדיבור שאינו רק לפרקים כו' וד"ל.
והנה שרש ענין קיבול השכר דלעתיד בהתגלות לישראל בחי' פנימי' התו' ע"י משיח כו' היינו שיהי' אז התגלות בחי' העצמי' והפנימי' דעדן העליון שהוא בחי' פנימי' ועצמי' דחכ"ע שנק' עדן [כידוע75 דפנימי' אבא הוא בחי' פנימי'
הערות
- 70. כי לא מחשבותי מחשבותיכם : ישעי' נה, ח.
- 71. שהשכל והשגה . . בבחי' עצם מהותו כמו : ניתוסף מכת"י ב.
- 72. ונהרו אליו כל הגוים : ישעי' ב, ב. וראה גם פרדס שכ"ג (שער ערה"כ) מע' יאור.
- 73. הקטן אין לו מח' : חולין יב, ב.
- 74. כידוע דחכ' נק' מעיין : ראה זח"ב מב, ב. ובהמ"מ במאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב ע' תתצב.
- 75. כידוע דפנימי' אבא הוא בחי' פנימי' ע"י : ראה סה"מ תקס"ה ח"ב ע' תתסה. וש"נ.
חולין י״ב ב - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.