תע
קא מיפלגי במתיבתא דרקיע
ש"פ תזריע
קא מיפלגי במתיבתא דרקיע1, בהרת קדמה לשער לבן טמא שער לבן קדמה לבהרת טהור ספק קוב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טהור32, וצ"ל איך שייך דמתיבתא דרקיע שהם נבראים יפלגו עם הקב"ה דהקב"ה אומר טהור והם אומרים טמא, וכמו"כ צ"ל מ"ש בזהר קוב"ה אתי לאשתעשע4 עם צדיקיא בגינתא דעדן איך שייך דקוב"ה בא לשמוע פנימיות התורה מצדיקים דקוב"ה אתי לאשתעשע (בלקו"ת שה"ש בד"ה באתי לגני5 מבואר מאחר שהכל הי' גלוי וידוע לפניו6 ית' מקודם לכן וא"כ מהו השעשועים כ"כ יעו"ש, ומ"ש לשמוע פנימיות התורה כו' אפ"ל דקושטא דמילתא כן דבג"ע עיקר הלימוד ברוחניות דהלכה7 וכמבואר במ"א באריכות וזה נק' פנימיות התורה וכמ"ש בלקו"ת בד"ה ולא תשבית מלח8 כו'). והנה צלה"ק תחילה מהו הקב"ה9 ומתיבתא דרקיע וצדיקים שיושבים שם, והענין דהנה בגמ' ובמדרש ובזהר כינו את השי"ת בשם הקב"ה וצ"ל והלא שם זה לא נמצא בתורה כ"א שם אל אלקים הוי', ומשה אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם כו' וא"ל אהי'10 ואמרז"ל לפי מעשיו הוא נק'11, אבל שם הקב"ה מהו (דמה שנק' רחום חנון12 וכדומה הוא כמארז"ל לפי מעשיו כו' אבל כו').
וצ"ל ענין קדוש וברוך, הנה קדוש הוא שא"ס קדוש ומובדל13 מגדר עולמות לא כמו הנשמה שמתפעלת ממקרי הגוף14 מפני שמתלבשת אבל למעלה כתי' אני הוי' לא שניתי15 שלא יש שום שינוי בין קודם הבריאה לאחר הבריאה, אתה הוא קודם שנבה"ע16 ואתה הוא לאחר שנבה"ע, דכללות העולמות אינם שייכים שיפעלו
הערות
- 1. קא מיפלגי במתיבתא דרקיע : הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ממאמר ד"ה זה שנדפס לעיל בחלק המאמרים. וש"נ.
- 3. טהור : וכ"ה לקמן הנחה ד"ה זאת תהי' תורת המצורע על יד הערה 10. ואוצ"ל (כמו שהובא בסמוך): טמא.
- 2. קא מיפלגי . . אמרי טהור : ראה ב"מ פו, א.
- 4. קוב"ה אתי לאשתעשע : ראה זהר אחרי סז, ב. לך עז, א. (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 5.
- 5. בלקו"ת שה"ש בד"ה באתי לגני : לא, ד ואילך.
- 6. גלוי וידוע לפניו : ע"פ שבת נה, א. ערובין יג, ב.
- 7. דבג"ע . . ברוחניות דהלכה : ראה גם לקו"ת ואתחנן ו, ב ואילך. סהמ"צ להצ"צ ע' 334. סה"מ תרל"ח ע' קמו. וש"נ. ע' קסא ואילך. וש"נ.
- 8. בלקו"ת בד"ה ולא תשבית מלח : ויקרא ה, ב ואילך.
- 9. מהו הקב"ה : אוצ"ל: מהו שם הקב"ה. ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 6.
- 10. ואמרו לי מה שמו . . אהי' : שמות ג, יג. יד.
- 11. לפי מעשיו הוא נק' : ראה שמו"ר פ"ג, ו. תנחומא שמות כ. ראה גם לקו"ת ויקרא בהוספות נא, ד. סהמ"צ להצ"צ קטז, ב.
- 12. רחום חנון : ראה תשא לד, ו.
- 13. קדוש . . ומובדל : ראה תניא פמ"ו (סו, א). לקו"ת אמור לא, א. תו"ח וארא ח"א נא, ד ובהערה 10. (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 6.
- 14. הנשמה שמתפעלת ממקרי הגוף : ראה תניא פמ"ב (ס, ב). שער היחוד והאמונה פ"ז (פג, ב). תו"א וירא יג, ג. לקו"ת שם. ואתחנן ד, ב. סה"מ תרל"ד ס"ע צח ואילך. תרל"ט ח"א ע' שמז.
- 15. אני הוי' לא שניתי : מלאכי ג, ו. ראה גם לקו"ת אמור שם ואילך. סה"מ תר"ם ח"א ע' שסט ואילך. וש"נ.
- 16. אתה הוא קודם שנבה"ע : ראה נוסח תפלת השחר. של"ה תולדות אדם ג, ב. מאמרי אדה"ז על מארז"ל ע' שלו.
לקוטי תורה, ויקרא ד׳ - הטקסט מספריא
ולא תשבית מלח וגו׳. הנה מלח הוא נותן טעם בדברים הנמלחים בו כמו הבשר. וכמ״ש בגמ׳ פ״ק דברכות דף ה׳ סע״א ובמנחות דכ״א סע״א, וכמ״ש היאכל תפל מבלי מלח (וע׳ באדר״ז דרצ״ה ע״ב), שבלי מלח הוא בשר תפל שאין בו טעם וכשמולחים אותו במלח אזי נעשה בהבשר טעם שהמלח ממתקת את הבשר. והרי המלח עצמו אין בו טעם ואעפ״כ הוא פועל הטעם בהבשר. והענין ששרש המלח הוא בחי׳ גבורות דאבא שהמלח הוא מתולדות המים שע״י חום השמש ששורפם נעשה המלח. ומים הוא בחי׳ חסד שבחכמה והמלח זהו בחי׳ גבורות ולכן היא חריף. (ועיין במא״א אות מ״ם סעיף ע״א). והנה מבואר בע״ח שמגבורות דאבא נעשו חסדים דאימא. פי׳ דהגם דלגבי אבא נחשב לבחי׳ גבורות עכ״ז כשנמשכים לאימא נחשבים בחינת חסדים לגבה. ונודע שכל הטעמים נמשכים מחכמה כי טעמים הם בשם ע״ב שהוא חכמה, ולכן המלח ששרשו מבחי׳ אבא הוא הנותן טעם בדבר הנמלח. ומ״מ הוא עצמו אין בו טעם. מפני שהוא מבחי׳ גבורות דאבא. לכן לפי שהוא מבחינת גבורות אין בו טעם, אבל הרי מבחי׳ גבורות דאבא נעשים חסדים דאימא. וזהו שמטעים הבשר, (וענין הבשר עבמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות חייך שלך גדול משלהם, וסד״ה והיה מדי חודש גבי יבא כל בשר להשתחוות. ויובן משם דהבשר שרשו מבחי׳ בינה. וכמארז״ל אודם מן האם שממנו בשר כו׳, ולכן הבשר נמתק ע״י המלח שחסדים דאימא נתהוו מגבורות דאבא כנ״ל). ועוד שזהו כענין בחכמה אתברירו שחכמה הוא המברר כל הברורים להפריד הטוב מן הרע. והנה עד״מ האדם המברר אוכל מתוך פסולת או הפסולת מן האוכל הרי אין מהותו נמצא בהמתברר כ״א רק שעל ידו נעשה הבירור. וכן עד״מ הבירור של הגבינה מה שנברר האוכל מתוך הפסולת דהיינו מן הקום ומי חלב ונעשה גבינה והיינו ע״י עור הקיבה שנותנים בה כידוע. והנה עצמיות הטעם של עור הקיבה אינו נמצא ונרגש לא בהגבינה ולא בהקום (כ״א) אעפ״כ הוא פועל הבירור שמתברר האוכל מהפסולת וישתנה למעליותא. וכך הוא ענין בחכמה אתברירו שמברר הבירורים שיהיה נפרד הטוב מן הרע. מה שמקודם היה הטוב מעורב ברע לכן לא היה בו טעם עד״מ וע״י החכמה נעשה הבירור ויופרדו הסיגים והפסולת אז נתגלה הטוב כו׳. וזהו ג״כ ענין המלח שהמלח מפליט הדם מן הבשר שמברר הפסולת מן האוכל לפי ששרשו מגבורות דאבא דבחכמה אתברירו ולכן אף שבעצמו אין בו טעם עכ״ז הוא פועל טעם בהבשר. ע״ד הבירור וטעם הגבינה ע״י המחבץ כו׳ (ועמ״ש עוד מענין מלח בביאור ע״פ והיה לכם לציצית בפי׳ ברית מלח עולם היא כו׳ ע״ש). ושרש של בחי׳ מלח הוא בחי׳ בוצינא דקרדוניתא שהוא בחי׳ קו המדה. כי מלח בגימ׳ מזלא ואבא יונק ממזלא, ושרש מזלא נמשך ממו״ס שבו מלובש גבורה דע״י שנק׳ בוצינא דקרדוניתא. וענין קו המדה שהוא המודד לכל המשכות האורות וכלים איך וכמה יומשך (וזהו ענין מ״ש אורך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה. שנמדד באמה היא בחי׳ קו המדה, ועד״מ האמה שמודדין בו שאף שנותן מדה לכל הדברים מ ״מ הוא עצמו אינו מלובש בם כו׳). ולכן צריכין להניח מלח על השלחן להגין מן היסורין כי מפני שהוא שרש כל הגבורות ע״כ הוא ממתיק הדינים שאין הגבורות נמתקין אלא בשרשן:
והנה כמו״כ יש בחי׳ זו גם כן בתורה, שבחי׳ חכמת הקבלה היא גם כן בבחי׳ המלח. שהיא בעצמה נסתרה ונעלמה שאינה מושגת בבחינת טעם ממש כמו שיש לנו השגה וטעם בהנגלות לנו.
ואעפ״כ המלח הוא הנותן טעם בכל המאכלים גם בלחם גם בבשר. שכל הנהגות העולמות הוא ע״פ פנימי׳ התורה וכל התורה נאמרה ע״פ הקבלה. וכן גם באדם העוסק בתורה הוא כן שהמלח הוא נותן טעם בלחם ובשר כו׳. וכמ״ש כולם בחכמה עשית וע״כ גם בקרבנות נאמר ולא תשבית מלח כו׳. כי בחכמה אתברירו והקרבנות המה ענין בירור נפש הבהמית כו׳ ונק׳ המלח ברית אלקיך ברית הוא בחינת התקשרות הבורא עם הנבראים שההתקשרות הוא ע״י בחי׳ זו דבחכמה אתברירו כו׳. (ועיין בזח״א ויחי דרמ״א ע״ב. ועיין בספר עמה״מ שער י״ד פי״ד דף פ״ד ע״ד שפי׳ עד״ז בשם ר׳ יהודה חסיד בספר האורה מארז״ל פ״ה דב״ב דף ע״ד ע״ב) בענין ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא שהוא ענין ברית מלח עולם גנוזה לעתיד לבוא כו׳ והאכילה והסעודה היא ההשגה שישיגו כו׳:
שמות רבה ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, שְׁמִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ לֵידַע, לְפִי מַעֲשַׂי אֲנִי נִקְרָא, פְּעָמִים שֶׁאֲנִי נִקְרָא בְּאֵל שַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בֵּאלֹהִים, בַּה': כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת, אֲנִי נִקְרָא: אֱלֹהִים, וּכְשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה מִלְחָמָה בָּרְשָׁעִים, אֲנִי נִקְרָא: צְבָאוֹת, וּכְשֶׁאֲנִי תּוֹלֶה עַל חַטָּאָיו שֶׁל אָדָם, אֲנִי נִקְרָא: אֵל שַׁדַּי, וּכְשֶׁאֲנִי מְרַחֵם עַל עוֹלָמִי, אֲנִי נִקְרָא ה', שֶׁאֵין ה' אֶלָּא מִדַּת רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, ו): ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, הֱוֵי: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, אֲנִי נִקְרָא לְפִי מַעֲשָׂי. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, אֱמֹר לָהֶם אֲנִי שֶׁהָיִיתִי וַאֲנִי הוּא עַכְשָׁו וַאֲנִי הוּא לֶעָתִיד לָבֹא, לְכָךְ כְּתִיב אֶהְיֶה שָׁלשׁ פְּעָמִים. דָּבָר אַחֵר, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, רַבִּי יַעֲקֹב בֶּן רַבִּי אֲבִינָא בְּשֵׁם רַבִּי הוּנָא דְּצִיפּוֹרִין אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה אֱמֹר לָהֶם בְּשִׁעְבּוּד זֶה אֶהְיֶה עִמָּם, וּבְשִׁעְבּוּד הֵן הוֹלְכִין וְאֶהְיֶה עִמָּם, אָמַר לְפָנָיו וְכָךְ אוֹמֵר אֲנִי לָהֶם דַּיָּה לַצָּרָה בְּשַׁעְתָּהּ, אָמַר לוֹ לָאו, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, לְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ, לָהֶם אֵינִי מוֹדִיעַ. דָּבָר אַחֵר, אֶהְיֶה, רַבִּי יִצְחָק בְּשֵׁם רַבִּי אַמֵּי אָמַר בְּטִיט וּבִלְבֵנִים הֵן עוֹמְדִים, וּלְטִיט וּלְבֵנִים הֵן הוֹלְכִים, וְכֵן בְּדָנִיֵּאל (דניאל ח, כז): וַאֲנִי דָנִיֵּאל נִהְיֵיתִי וְנֶחֱלֵיתִי, אָמַר לְפָנָיו וְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר לָהֶן, אָמַר לוֹ לָאו, אֶלָא אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֶהְיֶה לַאֲשֶׁר אֶהְיֶה בִּיחִידִים אֲבָל בִּמְרֻבִּים עַל כָּרְחָם שֶׁלֹא בְּטוֹבָתָם כְּשֶׁהֵן מְשֻׁבָּרוֹת שִׁנֵּיהֶן מוֹלֵךְ אֲנִי עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ, לג): חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. דָּבָר אַחֵר, דְּאָמַר רַבִּי עֲנָנִיאֵל בֶּן רַבִּי שָׂשׂוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶחָד מִן הַמַּלְאָכִים שֶׁהוּא אֶחָד מִשְּׁלִישׁוֹ שֶׁל עוֹלָם, פּוֹשֵׁט יָדוֹ מִן הַשָּׁמַיִם וּמַגַּעַת לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ח, ג): וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי. וּכְשֶׁבִּקַּשְׁתִּי שְׁלשָׁה מֵהֶן עֲשִׂיתִים יוֹשְׁבִים תַּחַת הָאִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ד): וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ, וּכְשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ כְּבוֹדוֹ מָלֵא כָל הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'. וּכְשֶׁבִּקַּשְׁתִּי דִּבַּרְתִּי עִם אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח, א): וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה. וְכַאֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּשׁ, מִתּוֹךְ הַסְּנֶה.
מדרש תנחומא, שמות כ׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי הוּא יָדַע מְתֵי שָׁוְא וַיַּרְא אָוֶן וְלֹא יִתְבּוֹנָן (איוב יא, יא). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֲנִי רוֹאֶה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, רָאֹה רָאִיתִי, רָאִיתִי וְיָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו, וַאֲנִי גּוֹאֲלָן עַכְשָׁו. וְרָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, שֶׁעֲתִידִים לְהַכְעִיסֵנִי בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. לְכָךְ נֶאֱמַר רָאֹה רָאִיתִי. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: הַדָּבָר הַזֶּה שָׁפַט עָתְנִיאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ הִבְטַחְתָּ אֶת מֹשֶׁה, בֵּין עוֹשִׂין רְצוֹנְךָ בֵּין לֹא עוֹשִׂין רְצוֹנְךָ, שֶׁאַתָּה גּוֹאֲלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה (שופטים ג, י). לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָה אֲנִי עוֹשֶׂה? אֲנִי גּוֹאֲלָן. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם.
אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי. הָיָה מְבַקֵּשׁ מֹשֶׁה לוֹמַר לוֹ לְהוֹדִיעוֹ אֶת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. אָמַר לוֹ: אִם יֹאמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, שְׁמִי אַתָּה מְבַקֵּשׁ לֵידַע. לְפִי מַעֲשַׂי אֲנִי נִקְרָא. כְּשֶׁאֲנִי דָּן אֶת הַבְּרִיּוֹת, אֲנִי נִקְרָא אֱלֹהִים. וּכְשֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה נְקָמָה בָּרְשָׁעִים, אֲנִי נִקְרָא צְבָאוֹת. וּכְשֶׁאֲנִי תּוֹלֶה עַל חֲטָאָיו שֶׁל אָדָם, אֲנִי נִקְרָא אֵל שַׁדַּי. וּכְשֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב בְּמִדַּת רַחֲמִים, אֲנִי נִקְרָא רַחוּם. שְׁמִי הוּא לְפִי מַעֲשַׂי. אֶלָּא לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם, זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, שְׁבוּעָה נִשְׁבַּעְתִּי לְיִתְרוֹ שֶׁאֵינִי הוֹלֵךְ אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ. אָמַר לוֹ: לֵךְ חֲזֹר לְמִדְיָן וְשָׁם אַתִּיר לְךָ אֶת נִדְרֶךָ. לְפִיכָךְ דִּבֵּר עִמּוֹ בְּמִדְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן. וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ. לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא וַיָּשָׁב אֶל מִדְיָן, וְלָמָּה אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ? לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ, וְלִטֹּל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה וְגוֹ'.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.