ש"פ פקודי, פרשת שקלים, מבה"ח וער"ח אדר-שני, ה'תשכ"ז
144
(הנחה בלתי מוגה)
כי
תשא את ראש בני ישראל גו' 284 , הנה בתיבת תשא יש ב' פירושים, הא', מלשון מנין 285 , והב', מלשון הרמה 286 , כמובן גם ממארז"ל 287 אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא. ולכאורה, ב' פירושים אלו הם הפכיים 288 , כי, ענין המנין שייך רק כאשר הדבר נשאר במציאותו, במדידה והגבלה, כמו שהי' קודם המנין, ובלאה"כ לא שייך ענין המנין. ואילו ענין ההרמה הוא שיוצא ממקומו, וכיון שמקום הו"ע של מדידה והגבלה, הרי ענין ההרמה הוא שנעשה למעלה ממדידה והגבלה, ואז לא שייך בו ענין המספר שכל ענינו הוא מדידה והגבלה.
ב) ולהבין
זה צריך להקדים תחילה ביאור ענין המספר 289 , דלכאורה אינו מובן, כפי שהקשה השל"ה 290 ממה שאמרו רז"ל 291 אין הברכה מצוי' לא כו' בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, וא"כ, מהי המעלה בענין המספר, שעז"נ כי תשא וגו', ועד לסיום הענין, שעי"ז נעשה הענין דלכפר על נפשותיכם 292 . אך הענין הוא, כמבואר בשל"ה7, שיש שני עניני מספר, המספר של עניני עוה"ז שהוא חומרי, וזה המספר אינו טוב, כי מאחר שנספר כל פרט לבדו אז הוא פירוד כו', וגם מורה שיש לו קץ ותכלית כו', אמנם המספר של השגת עוה"ב זה המספר בלתי מספר ואין לו קץ וסוף ותכלית כו', ומבאר 293 , שזהו שאמרו רז"ל פ"ק דביצה 294 כל שדרכו לימנות שנינו (שזהו המספר דעוה"ז) או את שדרכו למנות שנינו (שזהו המספר דעוה"ב), דאת שדרכו למנות הו"ע נעלה יותר מכל שדרכו למנות, שהרי גבי כל שדרכו למנות יש פלוגתא אם הוי דבר חשוב שלא בטיל, משא"כ גבי את שדרכו למנות, הרי לכו"ע לא בטיל.
145
אך
צריך להבין, דלכאורה, הרי מצינו שיש מעלה בבחי' כל, כמ"ש 295 כי כל בשמים ובארץ, ותרגם דאחיד בשמיא ובארעא, דכל הוא ספירת היסוד 296 שמקשר ומחבר כו', וא"כ, הרי בחי' כל היא למעלה מבחי' את דקאי על ספירת המלכות 297 . ויובן הענין ע"פ מ"ש 298 יוצר אור גו' ובורא רע, ואיתא בגמרא 299 כתיב רע וקרינן (בברכת יוצר: ובורא את) הכל, לישנא מעליא, ונמצא, שכינו את הרע בשם כל, שזהו לישנא מעליא רק ביחס לרע, והיינו שבחי' כל כולל את כל הענינים, גם קליפת נוגה, ואפילו למטה מזה כו'. ועז"נ 300 יראו מהוי' כל הארץ, שגם אלו שהם בבחי' כל (כל הארץ) יראו מהוי', אלא שזו היא מדריגה תחתונה ביראה. ויש מדריגה נעלית יותר, שזהו מש"נ 301 יראו את הוי', היינו, להיות בבחי' את הטפל 302 לשם הוי', שלא יהי' לו שום רצון בפ"ע כלל. ועפ"ז מובן החילוק בין את שדרכו למנות וכל שדרכו למנות, שאת שדרכו למנות, עם היותו בבחי' מספר, הרי הוא בבחי' ביטול לגמרי, את הטפל ממש, ולכן ממספר זה אין שום יניקה לחיצונים, ואדרבה, שגם בבחי' המספר נמשכת ברכה עצומה כמו בבחי' אשר לא יספר 303 . משא"כ כל שדרכו למנות, כיון שאינו בטל לגמרי אלא הוא בבחי' מציאות, הרי מזה יכול להשתלשל גם ענין הפכי כו', שזהו גם מה שאמרו אין הברכה שורה בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, כי בדבר המנוי יש יניקה לבחי' רע עין כו' 304 .
ג) אמנם
מצינו לפעמים שגם בדבר המנוי, שאינו סמוי מן העין, שמצד עצמו שייך שתהי' בו יניקה לבחי' רע עין, מ"מ, לא תשלוט בו עינא בישא (בחי' רע עין), כמארז"ל 305 שזרעא דיוסף לא שלטא בי' עינא בישא, כמ"ש 306 וידגו לרוב בקרב הארץ, מה דגים שבים אין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם. והענין בזה, דהנה ידוע 307 במעלת יוסף על השבטים והאבות, שכאשר יוסף עשה כלי ולבוש בדרך הטבע (שביקש משר המשקים שיזכירהו לפני פרעה), הי' זה ענין של חסרון, ועד שנענש על זה 308 , משא"כ ביעקב, הרי מצינו
146
שעשה כלי ולבוש בדרך הטבע, כמו בענין המקלות 309 וכיו"ב, ואעפ"כ לא נחשב זה לחסרון אצלו, והיינו, לפי שמדריגת יוסף היתה למעלה ממדריגת יעקב, למעלה מעולם האצילות, ולגבי מדריגה נעלית זו הנה גם ענין של עשיית כלי ולבוש בדרך הטבע נחשב לחסרון כו'. ומצד גודל מעלת יוסף, לא שלטא בי' עינא בישא גם כשנמשך במקום כזה שמצד עצמו שייך בו עינא בישא, ולכן יכול להיות בו גם ענין המספר, ובאופן שתומשך בו הברכה כמו בבחי' בלי מספר.
ומזה
מובן גם בענין בחי' כל (כל שדרכו למנות), בחי' היסוד (מדריגתו של יוסף 310 ), שעם היות שמצד עצמו שייך בו עינא בישא, ולכן אי אפשר להיות בו ענין המספר, מ"מ, כאשר נמשך בו מבחי' יחידו של עולם, שזהו"ע דאחיד בשמיא ובארעא (שנעשה ע"י המשכה ממדריגה נעלית ביותר), אזי לא שייך בו עינא בישא, ולכן יכול להיות בו ענין המספר כמו שהוא בבחי' את (את שדרכו למנות), שהוא מספר בבחי' בלי מספר (כנ"ל).
וזהו
גם מש"נ בזרעא דיוסף וידגו לרוב בקרב הארץ, שהם כמו דגים שבים שאין עין הרע שולטת בהם, דהנה, ים הוא בחי' עלמא דאתכסיא, שהנבראים שבו הם בבחי' ביטול במקורם, בחי' את הטפל (יראו את הוי'), והחידוש הוא שגם כאשר נמצאים בקרב הארץ, בחי' עלמא דאתגליא (שמצד עצמו יש שם רק הביטול דיראו מהוי' כל הארץ), יומשך ענין הביטול כמו דגים שבים, שאז גם המספר הוא בבחי' בלי מספר, כחול הים אשר לא יספר.
ד) וזהו
כי תשא גו', שיש בזה ב' פירושים, מלשון מנין, ומלשון הרמה, כי, כדי שיוכל להיות המנין באופן הרצוי, כהמשך הכתוב שלא יהי' בהם נגף בפקוד אותם (שהמנין שולט בו עין הרע כו' 311 ), ועד למנין באופן שהמספר הוא בבחי' בלי מספר, הרי זה ע"י ענין ההרמה, ובאופן דתשא את ראש בני ישראל, את דייקא, שיהיו בבחי' את, את הטפל, יראו את הוי'. וזהו גם מ"ש 312 כל העובר על הפקודים, כדאיתא בירושלמי 313 כל דעבר בימא, שהו"ע קריעת ים סוף, חיבור ים ויבשה 314 ,
147
שגם בעלמא דאתגליא נמשך הביטול דבחי' את שבעלמא דאתכסיא. וענינו בעבודת כל אחד מישראל הוא שגם בנשמה המלובשת בגוף (עלמא דאתגליא) נמשך ומתגלה עצם הנשמה (עלמא דאתכסיא), שזהו גם הענין דתשא את ראש, להעלותם למעלה גם מבחי' הראש. והעלאה זו נעשית ע"י ענין הצדקה, כמארז"ל הנ"ל אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, במה תרום קרן ישראל, אמר לו בכי תשא, את באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה 315 , והיינו, לפי שצדקה תרומם גוי 316 . וענין זה נעשה גם ע"י צדקה רוחנית, שזהו כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה, שעי"ז זוכים לגילוי המשיח 317 , שאז יקויים היעוד ולא יכנף עוד מוריך 318 , בגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו.
______ ● ______
הערות
- 284. ר"פ תשא.
- 285. ראה פרש"י ופי' ראב"ע הקצר עה"פ.
- 286. ראה גם אוה"ת תשא ע' א'תתכז. ע' א'תתלח. ועוד.
- 287. ב"ב יו"ד, ב.
- 288. ראה גם רד"ה זה יתנו תשל"ז.
- 289. בהבא לקמן – ראה אוה"ת שם ע' א'תתכח ואילך. וראה גם המשך תער"ב ח"א ע' קעא ואילך.
- 290. פ' במדבר שמז, א.
- 291. תענית ח, סע"ב. ב"מ מב, א.
- 292. תשא שם, טו.
- 293. שם שמח, ב.
- 294. ג, ב.
- 295. דברי הימים-א כט, יא.
- 296. ראה זח"א יז, א. לא, א. ובכ"מ.
- 297. ראה פרדס שער כג (שער ערכי הכינויים) פ"א.
- 298. ישעי' מה, ז.
- 299. ברכות יא, ריש ע"ב.
- 300. תהלים לג, ח. וראה לקו"ת במדבר יג, ב.
- 301. שם לד, יו"ד.
- 302. סוכה ו, סע"א. ב"ק פב, א.
- 303. וישלח לב, יג. הושע ב, א.
- 304. מאו"א ע, יד.
- 305. ברכות כ, א. וש"נ.
- 306. ויחי מח, טז.
- 307. ראה סה"מ עזר"ת ס"ע קב ואילך.
- 308. ראה ב"ר פפ"ט, ג. פרש"י וישב מ, כג.
- 309. ויצא ל, לז ואילך.
- 310. עץ חיים שער כו (שער הצלם) פ"ג.
- 311. פרש"י עה"פ.
- 312. תשא שם, יג.
- 313. שקלים פ"א ה"ג.
- 314. ראה סה"מ תרע"ח ע' רנד ואילך. ובכ"מ.
- 315. פרש"י שם.
- 316. משלי יד, לד (ב"ב שם. תנחומא תשא ה). וראה תו"א בראשית א, ב.
- 317. ראה אגה"ק דהבעש"ט – נדפסה בכתר שם טוב בתחילתו. ובכ"מ.
- 318. ישעי' ל, כ. תניא פל"ו.
סוכה ו׳ א - הטקסט מספריא
הָיָה לָבוּשׁ כֵּלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּאֶצְבְּעוֹתָיו — הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִים עַד שֶׁיִּשְׁהֶה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, פַּת חִטִּין וְלֹא פַּת שְׂעוֹרִין, מֵיסֵב וְאוֹכֵל בְּלִיפְתָּן.
שְׂעוֹרָה — דִּתְנַן: עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה — מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל.
גֶּפֶן — כְּדֵי רְבִיעִית יַיִן לְנָזִיר.
תְּאֵנָה — כִּגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת.
רִמּוֹן — דִּתְנַן: כָּל כְּלֵי בַּעֲלֵי בָתִּים — שִׁיעוּרָן כְּרִמּוֹנִים.
״אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן (וּדְבָשׁ)״ — אֶרֶץ שֶׁכׇּל שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים. ״כָּל שִׁיעוּרֶיהָ״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הָא אִיכָּא הָנֵי דְּאָמְרִינַן! אֶלָּא אֵימָא: שֶׁרוֹב שִׁיעוּרֶיהָ כְּזֵיתִים.
דְּבָשׁ — כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
אַלְמָא דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! וְתִסְבְּרָא? שִׁיעוּרִין מִי כְּתִיבִי? אֶלָּא הִלְכְתָא נִינְהוּ, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא הוּא.
חֲצִיצִין דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ! דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ (אֶת בְּשָׂרוֹ) בַּמַּיִם״, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּיִם!
כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא — לִשְׂעָרוֹ, כִּדְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא: נִימָא אַחַת קְשׁוּרָה — חוֹצֶצֶת, שָׁלֹשׁ — אֵינָן חוֹצְצוֹת, שְׁתַּיִם — אֵינִי יוֹדֵעַ.
שְׂעָרוֹ נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ, דִּכְתִיב: ״וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם״, אֶת הַטָּפֵל לִבְשָׂרוֹ, וּמַאי נִיהוּ — שְׂעָרוֹ!
כִּי אֲתַאי הִלְכְתָא, לְכִדְרַבִּי יִצְחָק. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק:
However, if he was dressed in his clothes, and his sandals were on his feet, and his rings were on his fingers, he immediately becomes ritually impure, but they, the clothes, sandals, and rings, remain pure until he stays in the house long enough to eat half a loaf of bread. This calculation is based on wheat bread, which takes less time to eat, and not on barley bread, and it relates to one who is reclining and eating it together with relish or a condiment, which hastens the eating. This is a Torah measurement connected specifically to wheat.
Barley is also used as a basis for measurements, as we learned in a mishna: A bone from a corpse the size of a grain of barley imparts ritual impurity through contact and by being carried, but it does not impart impurity by means of a tent, i.e., if the bone was inside a house, it does not render all the articles in the house ritually impure.
The halakhic measure determined by a vine is the quantity of a quarter-log of wine for a nazirite. A nazirite, for whom it is prohibited to drink wine, is liable to be flogged if he drinks that measure.
Fig alludes to the measure of a dried fig-bulk with regard to the halakhot of carrying out on Shabbat. One is liable for carrying food fit for human consumption on Shabbat, provided that he carries a dried fig-bulk of that food.
Pomegranate teaches the following measure, as we learned in a mishna: All ritually impure wooden vessels belonging to ordinary homeowners become pure through being broken, as broken vessels cannot contract or maintain ritual impurity. They are considered broken if they have holes the size of pomegranates.
The Sages interpreted: “A land of olive oil and honey,” as: A land, all of whose measures are olive-bulks. The Gemara poses a question: Does it enter your mind that it is a land all of whose measures are olive-bulks? But aren’t there those measures that we just mentioned above, which are not olive-bulks? Rather, say: A land, most of whose measures are olive-bulks, as most measures relating to forbidden foods, e.g., fats, blood, piggul, leftover sacrificial flesh, ritually impure food, and the sciatic nerve, are olive-bulks, as are the measures for a corpse to transmit impurity in a tent and for an animal carcass to transmit impurity through contact.
Honey, i.e., dates from which date honey is extracted, also determines a measure, as with regard to eating on Yom Kippur, one is liable only if he eats a large date-bulk of food.
Apparently, all these halakhic measurements are derived from this verse in the Torah and are not halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara refutes this argument: And how can you understand it in that manner that all these measures are explicitly written in the Torah with regard to each of the halakhot mentioned above? Rather, they are halakhot that were transmitted to Moses from Sinai, and the verse cited is mere support for these halakhot, not a source.
Rabbi Ḥiyya bar Ashi said earlier that Rav said that the halakhot governing interpositions that invalidate ritual immersion are halakhot transmitted to Moses from Sinai. The Gemara challenges this assertion: These, too, are written in the Torah, as it is written: “And he shall bathe his flesh in the water” (Leviticus 14:9), and the Sages derived that nothing should interpose between his flesh and the water. Apparently, the halakhot of interposition are derived from a verse in the Torah and not through oral tradition.
The Gemara answers: When the halakha transmitted to Moses comes to teach, it is not with regard to an interposition on one’s skin, which is indeed derived from verses in the Torah. Rather, it comes to teach that an interposition in one’s hair invalidates the immersion, in accordance with the opinion of Rabba bar bar Ḥana, as Rabba bar bar Ḥana said: A single hair [nima] tied in a knot interposes and invalidates the immersion. Three hairs tied together in a knot do not interpose, because three hairs cannot be tied so tightly that water cannot penetrate them. With regard to two hairs tied together in a knot, I do not know the halakha. This halakha with regard to hair is a halakha transmitted to Moses from Sinai.
The Gemara raises a difficulty: The halakha with regard to one’s hair is also written in the Torah, as it is taught in a baraita with regard to that which is written: “And he shall bathe [et besaro] his flesh in the water.” The superfluous word et comes to include that which is subordinate to his flesh, and what is that? That is his hair. The fact that, like the body, there can be no interposition between one’s hair and the water is also derived from a verse.
The Gemara answers: When the halakha transmitted to Moses from Sinai comes to teach, it is not with regard to an interposition in one’s hair, which is indeed derived from a verse in the Torah. Rather, it comes to teach in accordance with the statement of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak said:
בראשית רבה פ״ט:ג׳ - הטקסט מספריא
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ (תהלים מ, ה), זֶה יוֹסֵף. (תהלים מ, ה): וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד): זְכַרְתַּנִּי וְהִזְכַּרְתַּנִּי, נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָמוֹן רִבֵּי רַבְרְבַיָא שֶׁהֵם שָׂטִים אַחֲרֵי כָּזָב, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ בָּהֶם. (קהלת ה, ב): כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹהָי אוֹ אֱלֹהָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹהֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו'. (קהלת ד, יד): כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ, זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל פַּרְעֹה. יָצָא לִמְלֹךְ, (בראשית מא, יד): וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, (קהלת ד, יד): כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ, בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רָשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי מִקֵּץ (קהלת ד, טו): רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, זֶה יוֹסֵף. (קהלת ד, טו): עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֵלּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ, וְלָמָּה נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.
רש"י על בראשית מ׳:כ״ג - הטקסט מספריא
ולא זכר שר המשקים. בּוֹ בַיּוֹם:
וישכחהו. לְאַחַר מִכָּאן. מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בוֹ יוֹסֵף לְזָכְרוֹ, הֻזְקַק לִהְיוֹת אָסוּר שְׁתֵּי שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים (תהילים מ') – וְלֹא בָטַח עַל מִצְרִים, הַקְּרוּיִים רַהַב:
ולא זכר שר המשקים AND THE CHIEF OF THE BUTLERS DID NOT REMEMBER HIM on that day,
וישכחהו AND HE FORGOT HIM afterwards. Because Joseph had placed his trust in him that he should remember him he was doomed to remain in prison for two years. So it is said (Psalms 40:5) “Happy is the man who maketh the Lord his trust and turneth not to (רהבים) the arrogant” — i.e. doth not trust in the Egyptians who are called arrogant (Genesis Rabbah 89:3 cf. Isaiah 30:7).
מדרש תנחומא, כי תשא ה׳ - הטקסט מספריא
כִּי תִשָּׂא. רַבִּי יוֹנָה פָּתַח: כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים עה, ח). מַטְרוֹנָה אַחַת שָׁאֲלָה אֶת רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲלַפְתָּא: לְכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ. אָמַר לָהּ: לְשִׁשָּׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' (שמות כ, יא). אָמְרָה לוֹ: וּמִן אוֹתָהּ שָׁעָה מָה עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם. אָמַר לָהּ: מְזַוֵּג זִוּוּגִים וּמַעֲשִׁיר לָזֶה וּמוֹרִישׁ לָזֶה. אָמְרָה לוֹ: וְאַף אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן. כַּמָּה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת יֵשׁ לִי, אֲנִי מְזַוְּגָן בְּלַיְלָה זוֹ. מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה מִן אוֹתָהּ שָׁעָה עַד הַיּוֹם, אֲנִי אֶעֱשֶׂה בְּשָׁעָה קַלָּה. אָמַר לָהּ: אִם קַלָּה בְּעֵינַיִךְ, קָשָׁה הִיא לְפָנָיו כִּקְרִיעַת יַם סוּף, דִּכְתִיב: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה וְגוֹ' (תהלים סח, ז).
הִנִּיחָהּ רַבִּי יוֹסִי וְהָלַךְ לוֹ. הָלְכָה לָהּ. מֶה עָשְׂתָה? נָטְלָה אֶלֶף עֲבָדִים וְאֶלֶף שְׁפָחוֹת וְהֶעֱמִידָתָן שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, וְאָמְרָה: יִשָּׂא פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִית, וּפְלוֹנִית תִּשָּׂא פְּלוֹנִי. זִוְּגָה אוֹתָן בְּלַיְלָה אֶחָת. בְּצַפְרָא אָתוּן לְגַבָּהּ, דֵּין עֵינֵהּ שָׁמִיט, דֵּין רֵישֵׁהּ פָּצִיעַ, דֵּין רַגְלֵהּ תְּבִירָא. דֵּין אָמַר: לֵית אֲנָא בָּעֵי לַהֲדָא. וַהֲדָא אָמְרָה: לֵית אֲנָא בַּעְיָא לְדֵין. שָׁלְחָה וְהֵבִיאָה אֶת רַבִּי יוֹסִי: אָמְרָה לֵהּ: מְעִידָה אֲנִי שֶׁאֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ יָפֶה אָמַרְתָּ. אָמַר לָהּ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְזַוְּגָן בְּעַל כָּרְחָן וְקוֹשֵׁר קוֹלָר בְּצַוַּאר זֶה וּמְבִיאוֹ מִסּוֹף הָעוֹלָם וּמְזַוֵּג לָזוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים סח, ז).
מַה הוּא בַּכּוֹשָׁרוֹת? דְּלָא בָּעֵי, בָּכֵי, וּדְבָעֵי, אָמַר שִׁירָה. הֱוֵי, בַּכּוֹשָׁרוֹת. וּמַעֲלֶה לָזֶה, וּמוֹרִיד לָזֶה בְּסֻלָּמוֹת, לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים עה, ח).
רַבִּי יוֹנָה בּוֹצְרִיִּי וְרַבָּנָן פַּתְרִין קְרָא בְּאַהֲרֹן בִּלְשׁוֹן זֶה הֻשְׁפַּל וּבִלְשׁוֹן זֶה הֻגְבַּהּ. בִּלְשׁוֹן זֶה הֻשְׁפַּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַשְׁלִיכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה (שמות לב, כד). וּבִלְשׁוֹן זֶה הֻגְבַּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו (ויקרא ו, יג). רַבִּי יוֹנָה פָּתַר קְרָא בִּלְשׁוֹן זֶה הֻגְבְּהוּ, וּבִלְשׁוֹן זֶה הֻשְׁפָּלוּ. בִּלְשׁוֹן זֶה הֻשְׁפָּל, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ (שמות לב, א). וּבִלְשׁוֹן זֶה הֻגְבְּהוּ, זֶה יִתְּנוּ (שמות ל, יג). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי (משלי יד, לד). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת (משלי יד, לד). הֲנָיָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִים, שֶׁהֵן חוֹזְרִין וּמְשַׁעְבְּדִים בָּהֶם.
רַבִּי נְחוּנְיָה בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת, חֶסֶד שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, חַטָּאת הוּא לְיִשְׂרָאֵל. מִמִּי אַתְּ לָמֵד? מִן מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד (מלכים ב ג, ד). מַהוּ נֹקֵד? רוֹעֶה. וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר (מלכים ב ג, ד). מַהוּ אֵילִים צָמֶר? רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר פְּרוֹבַטְיָא. מֶה עָשָׂה? כִּנֵּס כָּל אַסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁלּוֹ, אָמַר לוֹ: לֵית אַתּוּן אָמְרִין לִי מַה דֵּין. אֲנָא עָבֵד קְרָבָא עִם כָּל אֻמָּה וְגָלֶה לְהוֹן. וְכַד אֲנָא עָבֵד קְרָבָא עִם יְהוּדָאֵי, נַצְחִין לִי. אֲמַרוּ לֵהּ: חַד סָב הֲוָה לְהוֹן וּשְׁמֵהּ אַבְרָהָם, וְאִתְיְהִיב לֵהּ לְמֵאָה שְׁנִין בַּר יְחִידָאִי וְקָרְבֵהּ. אֲמַר לְהוֹן: וְקָרְבֵהּ לְגַמְרֵהּ. אֲמַרוּ לֵהּ: לָא. אֲמַר לְהוּ: וְהָא קָרְבֵהּ וְלָא גַּמְרֵהּ וּמִתְעֲבֵד לְהוֹן נִסִּין. אִלּוּ קָרְבֵהּ וְגַמְרֵהּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּכְדוֹן בְּרָא בּוּכְרָא אִית לִי דְּעָתִיד לְמִמְלִיךְ תְּחוֹתַי, אֶלָּא אֲנָא מַקְרִיב לֵהּ, דִּלְמָא מִתְעֲבֵד לָן נִסִּין. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (מלכים ב ג, כז).
חַמָּה כְּתִיב, מִשְׁתַּחֲוֶה לַחַמָּה. מִיָּד וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל (מלכים ב ג, כז). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה אֵין מַכִּירִין כְּבוֹדִי, לְפִיכָךְ הֵם מוֹרְדִין בִּי. וְאַתֶּם מַכִּירִין כְּבוֹדִי וּמוֹרְדִין אַתֶּם בִּי.
אָמַר רַבִּי מָנִי: אִלּוּלֵי זְכוּת אִשְׁתּוֹ שֶׁל עוֹבַדְיָהוּ, כְּבָר כָּלוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר (מלכים ב ד, א).
רַב הוּנָא אָמַר: צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין, מְסֻכָּן הוּא לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל כְּאַרְסָהּ שֶׁל נָחָשׁ. מִמִּי אַתְּ לָמֵד, מִבְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן, שֶׁהָיָה לָמוּד בְּכָל יוֹם לֶאֱכֹל בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְיָשֵׁן עַד תֵּשַׁע. כֵּיוָן שֶׁחָזַר גַּלְגַּל חַמָּה בִּימֵי חִזְקִיָּה, יָשַׁן לוֹ. וְעָמַד וּמָצָא שֶׁהוּא שַׁחֲרִית. בִּקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת כָּל עֲבָדָיו. אָמַר לָהֶם: הִנַּחְתֶּם אוֹתִי לִישֹׁן כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. אֲמַרוּ לֵהּ: יוֹמָא הוּא דַּהֲדַר. אֲמַר לְהוּ: וְאֵי זֶה אֱלוֹהַּ הֶחֱזִירוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֱלֹהָיו שֶׁל חִזְקִיָּהוּ. אָמַר לָהֶם: וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ גָּדוֹל מֵאלֹהַי. אָמְרוּ לוֹ: אֱלֹהָיו שֶׁל חִזְקִיָּהוּ גָּדוֹל מִכָּל אֱלֹהוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מִיָּד, בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וְגוֹ' (מלכים ב כ, יב). וְכָתַב: שָׁלוֹם לְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם, וְשָׁלוֹם לָאֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל. לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ הַסְּפָרִים לֹא נִתְיַשֵּׁב עַל דַּעְתּוֹ, אָמַר: לֹא עָשִׂיתִי כַּהֹגֶן, שֶׁהִקְדַּמְתִּי שְׁלוֹם חִזְקִיָּהוּ וְעִירוֹ לִשְׁלוֹם אֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל. עָמַד מִכִּסְאוֹ וּפָסַע שָׁלֹשׁ פְּסִיעוֹת וְהֶחֱזִיר אֶת הַסְּפָרִים וְכָתַב אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, וְכָתַב תְּחִלָּה שָׁלוֹם לָאֱלוֹהַּ הַגָּדוֹל, וְשָׁלוֹם לִירוּשָׁלַיִם, וְשָׁלוֹם לְחִזְקִיָּהוּ.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה עָמַדְתָּ מִכִּסְאֲךָ וּפָסַעְתָּ שָׁלֹש פְּסִיעוֹת לִכְבוֹדִי, אֲנִי מַעֲמִיד מִבָּנֶיךָ שְׁלֹשָׁה מְלָכִים שַׁלִּיטִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: נְבוּכַדְנֶצַּר וֶאֱוִיל מְרוֹדָךְ וּבֵלְשַׁאצַּר. כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ וְחֵרְפוּ, קִעֲקַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בֵּיצָתָן וְהֶעֱמִיד אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם. וְרַבָּנָן אָמְרִין: צְדָקָה תְּרוֹמֵם גּוֹי, בִּנְדָבָה שֶׁהֵבִיאוּ יִשְׂרָאֵל לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם תִּלּוּי רֹאשׁ עַל יְדֵי מֹשֶׁה, וְאָמַר לוֹ: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לז מצורע מצורע ב"מ מב, א
- לקוטי שיחות כרך ו וארא שיחה ב ב"מ מב, א
- לקוטי שיחות כרך ו בא שיחה א ב"מ מב, א
- לקוטי שיחות כרך טו חנוכה שיחה א ב"מ מב, א
- תורת מנחם ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תשכ"ו מאותו ספר ב"מ מב, א
- שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ג סימן תלג (י) ב"מ מב, א
- דובר שלום מפולת שנפלה על החמץ ולא ביטל ב"מ מב, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשכ"ח מאותו ספר ב"מ מב, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי, ה'תש"ל מאותו ספר ב"מ מב, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ וישלח, י"ט כסלו, ה'תש"ל מאותו ספר ב"מ מב, א
- תורת מנחם ש"פ במדבר, ב' סיון, ה'תשל"ג מאותו ספר ב"מ מב, א