204
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים", ששבעת הימים "שבין ראש השנה ליום הכפורים" נבדלים מראש השנה ומיום הכפורים בהיותם מיוחדים דוקא לענין התשובה, בעוד שבראש השנה ויום הכפורים, (א) התשובה אינה עיקר מהותם, (ב) אף התשובה שבהם היא באופן אחר, כדלעיל.
ג. יום הכפורים – יום כפרה וזמן תשובה
אך יש להבין:
הרמב"ם פוסק בהלכות תשובה17: "אף־על־פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היא יפה ביותר..." (ובהלכה שלאחר מכן ממשיך הרמב"ם ואומר:) "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל... והוא קץ מחילה... לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים".
מלשון הרמב"ם בהמשך מובן, שחובת התשובה ביום הכפורים היא יותר מאשר בתשעת הימים הקודמים, וכיצד מתאים הדבר עם מה שהוסבר לעיל, שענין התשובה מודגש בשבעת הימים יותר מאשר בראש השנה וביום הכפורים?
לכאורה, ניתן היה לומר, שביום הכפורים קיימת חובה לחזור בתשובה, לא משום שיום זה כשלעצמו מיוחד לתשובה, אלא זוהי תוצאה מהענין המהותי של יום הכפורים, כדלעיל – "עצמו של יום הכפורים מכפר"18: כיון שהרמב"ם פוסק ש"עצמו של יום הכפורים מכפר לשבים19 (דוקא)", לפיכך מוטלת חובת התשובה על כל אחד ואחד, כדי שתוסר המניעה ויוכל להתקיים "עצמו של יום הכפורים מכפר"20.
אך דחוק ביותר לפרש כך את דברי הרמב"ם, כי מפשטות לשונו בהמשך – "יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל... והוא קץ מחילה... לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכפורים" – מובן, שחובת התשובה
הערות
- 17. שם ה"ו.
- 18. כן משמע שמפרש בקרית ספר (להמבי"ט) על הרמב"ם כאן*. וראה גם לשון החינוך (מצוה שסד): ועובר כו' ולא התודה כו' ביוהכ"פ שהוא יום קבוע מעולם לסליחה ולכפרה בטל עשה זה – ומשמע דחיוב וידוי (ותשובה) הוא רק הכשר לכפרת יוהכ"פ. וראה כלי יקר אחרי טז, ל. וכן מפורש בשו"ע אדה"ז או"ח ר"ס תרז: כיון שיוה"כ הוא יום הסליחה וכפרה.. לפיכך צריך כל אדם שיתוודה על חטאיו כו' (ולכן "מצות וידוי מן הדין הוא בתחלת זמן הכפרה", ע"ש).
- 19. שם פ"א ה"ג. ועד"ז בהל' שגגות פ"ג ה"י (וכן נפסק בשו"ע אדה"ז שם סו"ס תרז).
- 20. ע"ד (ולא ממש) ארי' הוא דרביע עלי' (עירובין עח, ב. ועוד. וראה אנציקלופדיא תלמודית בערכו).
- . אבל י"ל שכוונתו שהחיוב דוידוי הוא (גם) מחמת כפרת יוהכ"פ. ולהעיר שענין זה כותב (לא אמ"ש הרמב"ם "חייבים .. להתודות ביוהכ"פ", כ"א) על המשך ההלכה "מצות וידוי יוהכ"פ שיתחיל כו'". וראה שו"ע אדה"ז שהובא בפנים ההערה. ואכ"מ.
משנה תורה, הלכות שגגות ג׳:י׳ - הטקסט מספריא
אין יום הכפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין אלא על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהן אינן מכפרין בו כיצד היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין אף על פי שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו וכן המבעט ביוה"כ אין יום הכפורים מכפר עליו לפיכך אם נתחייב באשם תלוי ועבר עליו יום הכפורים והוא מבעט בו הרי זה לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה אחר יוה"כ חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- מח- שנת תשכ"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשכ"ז לקו"ש חכ"ט ע' 204
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

