169

אך יש להבין: כיצד מתאים הביטוי "ומל", המצביע על פעולה של כריתה, הסרה¹⁵, לתאר את הבאת הלב לידי "לאהבה..."¹⁶?!

כן אין מובן: מלשון הפסוק "ומל ה' אלקיך..." יוצא, שפעולה זו אינה נעשית על ידי האדם עצמו, אלא על ידי הקדוש־ברוך־הוא¹⁷. אך אם החידוש בפעולה "ומל..." הוא בגרימה "לאהבה..." בלבד, הרי אהבת ה' היא מצוה על כל אחד ואחד מישראל, "ואהבת¹⁸ את ה' אלקיך... בכל לבבך ובכל נפשך"¹⁹, ופעמיים בכל יום!

ג. שני הגורמים לירידה הרוחנית

ויש לומר, שגם שאלה זו מתורצת לפי המשך הפסוקים:

הפסוקים "והיה כי יבואו עליך... ושבת... ושב... ומל..." באים לאחר שמתואר לפני כן בהרחבה המצב הגרוע בגלות, עקב אשר "עזבו את ברית ה'"²⁰, והתורה מתארת את הגורם להתנהגות זו – "כי²¹ אתם ידעתם... בארץ מצרים... ותראו את שקוציהם... פן יש... אשר לבבו פונה... לעבוד את אלקי הגויים ההם...".

ומכך מובן, שהפעולה "ומל ה' אלקיך את לבבך...", אשר תהיה לאחר "והביאך ה' אלקיך אל הארץ...", היא כדי להסיר את הגורם להדרדרות הרוחנית, להסיר את האפשרות של "ותראו את שקוציהם... לבבו פונה...".

וההסבר לכך הוא: בהתרחקות של ישראל מעם ה', יש שתי סיבות כלליות, המבוטאות בשני הביטויים: ערלת הלב, ו"לבבו פונה":

א) פגם בלב עצמו, שקיימת ערלת הלב – טפשות או אוטם – אשר משום כך נמשך הלב לדברים רעים ואסורים.

ב) סיבה שמחוץ ללב, כלשון רש"י²² "העין רואה והלב חומד", שזהו אופן ההדרדרות של האדם: אף לפני שמתרחש שינוי הפוגם בלב עצמו, ועדיין אין לו טפשות או אוטם, כך שכשלעצמו לא היה חומד דברים