118

הרמב"ם³⁴ לגבי עדים זוממים, ש"נהרג זה שהעידו עליו ואחר כך הוזמו, אינן נהרגין מן הדין, שנאמר³⁵ "כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה... אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין", והוא מסביר את הטעם להבדל זה,

"דלא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא היכא דהרגו על פיהם, משום דגדול עונשם מנשוא אין ראוי לתת להם מיתת בית דין שתכפר עליהם, אלא להניחם שיהיו נדונין אחר מיתה בעונשים נוראים, דוגמא לדבר³⁶, נותן כל זרעו למולך שהוא פטור³⁷, מה שאין לומר כן בהלקו על פי עדותם".

ובדומה לכך בעניננו: כיון שבית דין כשר (פתחו כולם... ואמרו כולן), אשר "אלקים נצב בעדת א־ל"³⁸, ועל־אחת־כמה־וכמה סנהדרין גדולה שבלשכת הגזית, קבעו כולם מיד שהוא חייב, ואין אפילו אחד שילמד עליו זכות, הרי זו הוכחה ש"גדול עוונו מנשוא" – שהנידון שרוי בדרגה נחותה ביותר, עד אשר עונש מיתת בית דין אינו יכול לכפר עליו, ולכן "פוטרין אותו".

אך בכך אין די לבאר את לשון הרמב"ם "הרי זה פטור עד... ואחר כך ייהרג", שמדברים אלו מובן, שפסק הסנהדרין הוא פסק קבוע, אלא שנידון זה פטור, אי אפשר לממש אצלו פסק דין זה, כדלעיל בסעיף ד'. ואילו לפי ההסבר שלעיל מובן שסנהדרין אשר "פתחו כולם .. ואמרו כולן חייב" קובעים שאצל אדם זה לא שייך עונש ככפרה, כלומר, שפסק דינם "חייב" – איננו פסק מתאים, "ולכן" מתאים יותר היה להשתמש בלשון הגמרא "פוטרין אותו", המדגישה, שבמקרה זה אין בית הדין יכול לפסוק, כי "גדול עוונו מנשוא".

ז. הטוב – נסתר ביותר

ויש להוסיף עוד הסבר:

כל יהודי, בכל מצב שהוא, הרי כפסק הרמב"ם³⁹, אפילו יהודי, אשר בית דין צריך לכפות עליו לתת גט לאשתו, בכל זאת "הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות".

אפילו לגבי עכן, שהיה בדרגה נחותה ביותר, אומרים חז"ל⁴⁰ "אף־על־פי שחטא ישראל הוא".

ההבדל הוא רק עד כמה הענין ש"רוצה הוא לעשות את כל המצוות", הטוב שביהודי, הוא בגלוי או בהעלם: יש יהודים אשר אצלם הטוב גלוי לגמרי, ויש יהודים אשר אצלם הטוב אינו גלוי כל כך, עד כדי כך שיש כאלה אשר אצלם הטוב נסתר לגמרי,