104
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
א. "שלשה כתרים הם"
על הנאמר בפרשתנו, שהקדוש־ברוך־הוא ייעד את הכהונה ואת מתנות הכהונה לאהרן ולבניו "לחק עולם ברית מלח עולם הוא לפני ה' לך ולזרעך אתך .. אני חלקך ונחלתך..."1, נאמר בספרי2: "שלשה כתרים3 הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה – זכה אהרן ונטלו, כתר מלכות – זכה דוד ונטלו, הרי כתר תורה מונח כדי שלא יתן פתחון פה לבאי העולם4... הרי כתר תורה מונח לכל
ב באי העולם4, שכל שזכה בו מעלה אני עליו כאילו שלשתם מונחים וזוכה בכולם". ובהמשך נאמר שם, שכתר תורה נעלה משאר הכתרים, כי "כל עצמו של שני כתרים אין באים אלא מכוחה של תורה, וכן הוא אומר5: בי מלכים ימלוכו".
דרשה דומה לכך מובאת בגמרא6 בקצרה: "שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שולחן. של מזבח – זכה אהרן ונטלו, של שולחן – זכה דוד ונטלו, של ארון – עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח, יבוא ויקח. שמא תאמר פחות הוא, תלמוד לומר בי מלכים ימלוכו"7.
הערות
- 1. יח, יט־כ.
- 2. פיסקא קיט.
- 3. בספרי מתחיל "נמצאת אומר ג' כתרים כו'". וראה בפרטיות במפרשי הספרי – הפירוש ב"נמצאת אומר" בהמשך למ"ש לפנ"ז שם.
- 4. הלשון "לבאי העולם", "לכל באי העולם" (ועד"ז הוא במדרש שמואל דלקמן הערה 7) לכאורה אין הכוונה לכל בני אדם, שהרי ג' כתרים אלו נתנו רק לישראל. כפשוט ומפורש ברמב"ם דלקמן בפנים. ועוד. וכדמוכח גם בספרי שם – כ"א הכוונה ע"ד הלשון "כולא עלמא" שבש"ס וכיו"ב. אבל דוחק גדול לפרש כן בהלשון "באי העולם" (משא"כ "כולא עלמא" שבש"ס שמתייחס לכל בעלי הפלוגתא וכו', שבסוגיא) – ואפ"ל כפשוטו דאומות העולם פותחים פה ובאים בטענה דעשיית עוול בכלל (וגם בנוגע לכתר תורה דז' מצות דידהו) וע"ז המענה דמונח לכולם. ומפורש הוא במדרש לקח טוב ר"פ חוקת: כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם. ואכ"מ*. – וראה ר"ה פ"א מ"ב "באי עולם" וברמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ג (מהמשנה) "מבאי העולם". ועד"ז ברמב"ם שם פ"ו ה"ג. סוף הל' שמיטה ויובל. הל' מלכים פ"ח ה"י. וברמב"ם סוף הל' ס"ת, הל' סנהדרין פי"ב ה"ג: כל באי עולם. וראה לקו"ש חי"ג ע' 230. וש"נ. ואכ"מ.
- 5. משלי ח, טו.
- 6. יומא עב, ב.
- 7. ועד"ז הוא בקה"ר פ"ז, א (ב). מדרש שמואל פכ"ג*. ובשניהם מסיים (ע"ד לשון הספרי) "כל מי שזוכה לתורה כאילו זוכה לשלשתן וכל שלא זכה כו'" (קה"ר. ובאריכות יותר במדרש שמואל שם). בנוגע ג' הכתרים, והמעלה דכתר תורה (שכל הזוכה בו כאילו זוכה בכולם) – ראה ג"כ שמו"ר פל"ד, ב. תנחומא ויקהל ח בסופו. במדב"ר פ"ד, יד בסופו* (פי"ד, יוד – ושם אינו מסיים במעלת כתר תורה). יל"ש משלי רמז תתקמא.
- . וראה (באו"א) לקו"ש חכ"ז ע' 246 ואילך.
- . אלא שבמדרש שמואל, במדב"ר פ"ד שם
משנה ראש השנה א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בארבעה פרקים העולם נידון. בפסח על התבואה. בעצרת על פירות האילן. בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. שנאמר (תהלים לג, טו) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ובחג. נידונין על המים:
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ג׳ - הטקסט מספריא
כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו 'ומה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן', הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" (יחזקאל לג, יב). אין זה אלא בתוהה על הראשונות.וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה.מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח׳:י׳ - הטקסט מספריא
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ב:ג׳ - הטקסט מספריא
אמרו העדים היתה לו התראה ומכירין אנו אותו מאיימין בית דין עליהן וכיצד מאיימין על עסקי נפשות אומרים להן שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד מפי אדם נאמן שמעתם או שמא אין אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה וחקירה הוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות דיני ממונות אדם נותן ממונו ומתכפר לו דיני נפשות דמו ודם זרעו תלויין בו עד סוף כל העולם שהרי בקין נאמר קול דמי אחיך צועקים דמו ודם זרעו לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא הרי כל באי עולם בצורת אדם הראשון הם נבראים ואין פני כל אחד מהן דומין לפני חבירו לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם שמא תאמרו מה לנו ולצרה זו הלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע או שמא תאמרו מה לנו לחוב בדמו של זה והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה אם עמדו בדבריהן מכניסין את הגדול שבעדים ובודקים אותו בדרישה וחקירה כמו שיתבאר בהלכות עדות אם נמצאת עדותו מכוונת מכניסין את השני ובודקין אותו כראשון אפילו היו מאה עדים בודקין כל אחד ואחד בדרישה וחקירה:נמצאו דברי כל העדים מכוונים פותחין לזכות כמו שביארנו ואומרים אם לא חטאת אל תירא מדבריהם ודנין אותו אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם לא מצאו לו זכות אוסרין אותו עד למחר ובו ביום מזדווגין הסנהדרין זוגות זוגות לעיין בדינו וממעטין במאכל ואין שותין יין כל אותו היום ונושאין בדבר כל הלילה כל אחד ואחד עם זוג שלו או עם עצמו בביתו ולמחרת משכימין לבית דין המזכה אומר אני הוא המזכה ומזכה אני במקומי והמחייב אומר אני הוא המחייב ומחייב אני במקומי או חזרתי בי ואני מזכה ואם טעו בדבר ולא ידעו מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאינן נחשבין אלא כאחד כמו שביארנו הרי סופרי הדיינין מזכירין אותן שהרי כותבין טעם של כל אחד ואחד ומתחילין בדינו אם מצאו לו זכות פטרוהו ואם הוצרכו להוסיף מוסיפין רבו המחייבין ונתחייב מוציאין אותו להרגו ומקום שהורגין בו בית דין היה חוץ לבית דין ורחוק מבית דין שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה ויראה לי שיהיה רחוק כמו ששה מילין כמו שהיה בין בית דינו של משה רבינו שהיה לפני פתח אהל מועד ובין מחנה ישראל.
שמות רבה ל״ד:ב׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מִיָּד וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, מַה הַתּוֹרָה קָדְמָה לַכֹּל, כָּךְ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּים אֶת הָאָרוֹן לְכָל הַכֵּלִים, מָה הָאוֹר קָדַם לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, דִּכְתִיב (בראשית א, ג): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, וְאַף בַּמִּשְׁכָּן בַּתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת אוֹר, דִּכְתִיב (משלי ו, כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, קָדְמוּ מַעֲשֶׂיהָ לְכָל הַכֵּלִים. דָּבָר אַחֵר, וְעָשׂוּ אֲרוֹן, מִפְּנֵי מַה בְּכָל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ, וּבָאָרוֹן כְּתִיב: וְעָשׂוּ אֲרוֹן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי שָׁלוֹם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבוֹאוּ הַכֹּל וְיַעַסְקוּ בָּאָרוֹן כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ כֻּלָּם לַתּוֹרָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי (משנה אבות ד-יג): שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם, כֶּתֶר מַלְכוּת וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר תּוֹרָה. כֶּתֶר מַלְכוּת, זֶה הַשֻׁלְחָן, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות כה, כד): זֵר זָהָב סָבִיב. כֶּתֶר כְּהֻנָּה, זֶה הַמִּזְבֵּחַ, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות ל, ג): זֵר זָהָב סָבִיב. וְכֶתֶר תּוֹרָה זֶה הָאָרוֹן, דִּכְתִיב בּוֹ (שמות כה, יא): זֵר זָהָב. לָמָּה נִכְתָּבִים זָר וְנִקְרָאִים זֵר, אֶלָּא לוֹמַר לָךְ אִם אָדָם זוֹכֶה נַעֲשִׂים לוֹ זֵר, וְאִם לָאו זָר. וּמִפְּנֵי מָה בְּכֻלָּן כְּתִיב (שמות כה, כד) (שמות ל, ג): וְעָשִׂיתָ לוֹ, וּבָאָרוֹן כְּתִיב (שמות כה, יא): וְעָשִׂיתָ עָלָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה מְעֻלָּה יוֹתֵר מִכֻּלָּן, זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה כְּאִלּוּ זָכָה לְכֻלָּן.
מדרש תנחומא, ויקהל ח׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים. לְפִי שֶׁגָּלוּי הָיָה לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִים בַּשִּׁטִּים. לְכָךְ תִּקֵּן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁטִּים, לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה שִׁטִּים. וַיְצַף אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים בְּנֵי תוֹרָה. כִּי כְמוֹ שֶׁמִּתְכַּבֵּד הָעֵץ בַּזָּהָב, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִתְכַּבְּדִין הַתַּלְמִידִים בַּתּוֹרָה, שֶׁהִיא בְּתוֹךְ לִבָּם. וּכְמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ אֲנָשִׁים זָהָב טָהוֹר, כָּךְ מְטַהֵר הַתּוֹרָה לִבָּן וְכִלְיוֹתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. שֶׁכָּךְ כְּתִיב: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב (תהלים יט, יא). וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל. אָנוּ מוֹצְאִין כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן, אָמַר לוֹ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְעָשִׂיתָ. וְעַל הָאָרוֹן אָמַר, וְעָשׂוּ (שמות כה, י). לָמָּה, אֶלָּא שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יְהֵא לְאֶחָד מֵהֶם פִּתְחוֹן פֶּה עַל חֲבֵרוֹ לוֹמַר, שֶׁאֲנִי נָתַתִּי הַרְבֵּה בָּאָרוֹן לְפִיכָךְ אֲנִי לוֹמֵד הַרְבֵּה וַאֲנִי יֶשׁ לִי בוֹ יוֹתֵר מִמְּךָ וְאַתָּה לֹא נָתַתָּ בָּאָרוֹן כְּלוּם אֶלָּא מְעַט לְפִיכָךְ אֵין לְךָ חֵלֶק בַּתּוֹרָה. וּלְכָךְ נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיה נה, א). כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם מִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁקֵנִי מַיִם, כָּךְ לֹא יִתְבַּיֵּשׁ לוֹמַר לְקָטָן מִמֶּנּוּ לַמְּדֵנִי תוֹרָה, לַמְּדֵנִי דָבָר זֶה. וּכְשֵׁם שֶׁהַמַּיִם כָּל הָרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יִשְׁתֶּה בְּלֹא מְחִיר, כָּךְ כָּל הָרוֹצֶה לִלְמֹד תּוֹרָה, לוֹמֵד בְּלֹא מְחִיר וּבְלֹא כֶסֶף, שֶׁנֶּאֱמַר: לְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר (ישעיה נה, א).
וְלָמָּה נִתְּנָה הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר. לוֹמַר, מָה הַמִּדְבָּר מֻפְקָר לְכָל בְּנֵי אָדָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מֻפְקָרִין לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לִלְמֹד. שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם אוֹמֵר, אֲנִי בֶּן תּוֹרָה וְתוֹרָה נְתוּנָה לִי וְלַאֲבוֹתַי וְאַתָּה וַאֲבוֹתֶיךָ לֹא הֱיִיתֶם בְּנֵי תוֹרָה אֶלָּא אֲבוֹתֶיךָ גֵּרִים הָיוּ, לְכָךְ כְּתִיב: מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד), לְכָל מִי שֶׁמִּתְקַהֵל בְּיַעֲקֹב. אֲפִלּוּ הַגֵּרִים שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁקוּלִים הֵם כְּכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יח, ה), כֹּהֵן וְלֵוִי וְיִשְׂרָאֵל לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָדָם. לְפִיכָךְ תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה וְגוֹ' (במדבר טו, טו). רְאֵה מַה כְּתִיב בִּבְנֵי יִתְרוֹ, וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים ישְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים (דה״א ב, נה). תִּרְעָתִים, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. שִׁמְעָתִים, שֶׁהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִים הֲלָכָה מִפִּיהֶם. שׂוּכָתִים, שֶׁנִּסְתּוֹכְכוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וּמִי הֵם, הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב (דה״א ב, נה), מִבְּנֵי קֵנִי חוֹתֵן מֹשֶׁה. וּשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן בְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא הָיוּ וְלִמְּדוּ תוֹרָה בָּרַבִּים כְּאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁהַתּוֹרָה נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָךְ כְּתִיב: אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם (דברים ה, יט).
וּכְתִיב: וְעָשׂוּ אֲרוֹן עַצֵי שִׁטִּים (שמות כה, י). אָמַר רַבִּי שִמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שְׁלֹשָה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה, כֶּתֶר כְּהֻנָּה, כֶּתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר תּוֹרָה מִנַּיִן. שֶׁכָּךְ כְּתִיב בָּאָרוֹן, וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב (שמות כה, יא) כֶּתֶר כְּהֻנָּה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב בַּמִּזְבֵּחַ (שמות ל, ג), זֵר זָהָב. כֶּתֶר מַלְכוּת, שֶׁכָּךְ כְּתִיב בַּשֻּׁלְחָן (שמות כה, כד) זֵר זָהָב. וְלָמָּה כָּתוּב זֵר וְקוֹרִין זֵר. לְלַמֶּדְךָ, זָכָה אָדָם, נַעֲשָׂה לוֹ זֵר זָהָב. לֹא זָכָה, נַעֲשָׂה זָר בְּתוֹכָם מֵהֶם.
וּמִפְּנֵי מָה בְּכֻלָּם כָּתוּב וְעָשִׂיתָ, וּבָאָרוֹן כְּתִיב וְעָשִׂיתָ עָלָיו. לְלַמֶּדְךָ, אִם זָכָה לַתּוֹרָה, זָכָה לְכֻלָּם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְחֹת (במדבר ג, לא). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין לְךָ גָּדוֹל מִן הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה.
במדבר רבה ד׳:י״ד - הטקסט מספריא
מַעֲשֵׂה הַשֻּׁלְחָן כְּנֶגֶד מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁהַשֻּׁלְחָן מְכַסִּין בַּתְּכֵלֶת כְּנֶגֶד דָּוִד שֶׁהָיָה צַדִּיק וְכָרַת לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית מַלְכוּת לוֹ וּלְבָנָיו, וּלְכָךְ הִפְרִישׁ כֵּלָיו מִמֶּנּוּ וְכִסָּם בְּתוֹלַעַת שָׁנִי, שֶׁעַל יְדֵי חֵטְא בָּנָיו נֶחְלְקָה מַלְכוּת, וּלְכָךְ הָיָה הוּא וְכֵלָיו בִּכְסוּי אֶחָד, שֶׁבַּסּוֹף מַלְכוּת חוֹזֶרֶת לָהֶם כְּבַתְּחִלָּה, (במדבר ד, ז): וְעַל שֻׁלְחַן הַפָּנִים יִפְרְשׂוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת, עַל כָּל כֵּלִים הָעוֹמְדִים בַּהֵיכָל הָיוּ פּוֹרְשִׂים בֶּגֶד תְּכֵלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה שָׁם דּוּגְמַת מְקוֹם שְׁכִינָתוֹ שֶׁל מַעְלָה הַדּוֹמֶה לַתְּכֵלֶת. בְּאֵיזֶה צַד הָיוּ עוֹשִׂין, הָיוּ נוֹתְנִים עַל גּוּפוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן בֶּגֶד תְּכֵלֶת לְהַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין כֵּלָיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין כֵּלָיו עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד, ז): וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת הַקְּעָרֹת וגו', הַקְּעָרֹת אֵלּוּ דְּפוּסִין, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין אֶת לֶחֶם הַפָּנִים בִּדְפוּס וְאוֹפִין אוֹתוֹ בַּתַּנּוּר בִּדְּפוּס, וּכְשֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין מִן הַתַּנּוּר הָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִדְּפוּס שֶׁלֹא יִשָּׁבֵר הַלֶּחֶם. שְׁלשָׁה דְּפוּסִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד לַתַּנּוּר וְאֶחָד לַבָּצֵק וְאֶחָד שֶׁהוּא רוֹדֶה, נוֹתְנִין לִדְּפוּס כְּדֵי שֶׁלֹא יְקַלְקְלוּ אֶת הַלֶּחֶם. אֶת הַכַּפּוֹת, אֵלּוּ בָזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין עַל גַּבֵּי הַמַּעֲרָכוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא כד, ז): וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה, (תוספתא מנחות יא, א): הָא בְּאֵי צַד מְסַדְּרִין לֶחֶם הַפָּנִים, נוֹתֵן שֵׁשׁ חַלּוֹת לְסֵדֶר זֶה וְשֵׁשׁ חַלּוֹת לְסֵדֶר זֶה, אִם נָתַן שְׁמוֹנֶה חַלּוֹת לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבַּע חַלּוֹת לְסֵדֶר זֶה, אוֹ שֶׁעָשָׂה שְׁלשָׁה סְדָרִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. עָשָׂה שְׁנֵי סְדָרִים שֶׁל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, רַבִּי אוֹמֵר רוֹאִין אֶת הָעֶלְיוֹנוֹת כְּאִלּוּ אֵינָן וְהַתַּחְתּוֹנוֹת כְּשֵׁרוֹת. (ויקרא כד, ט): בְּאֵי צַד מַסְדִּירִים אֶת הַבָּזִיכִין, נוֹתֵן בָּזִיךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי סֵדֶר זֶה, וּבָזִיךְ אֶחָד עַל גַּבֵּי סֵדֶר זֶה, אִם נָתַן בָּזִיכִין בְּלֹא לְבוֹנָה אוֹ לְבוֹנָה בְּלֹא בָּזִיכִין, אוֹ שֶׁהָיָה דָבָר חוֹצֵץ בֵּין הַבָּזִיכִין לַלֶחֶם וּבֵין הַלֶּחֶם לַשֻׁלְחָן, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר בְּתוֹךְ שְׁנֵי טְפָחִים שֶׁבֵּין סֵדֶר לַחֲבֵרוֹ הָיָה נוֹתְנָן, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה, שֶׁהִיא כֻּלָּה סְמוּכָה לַמַּעֲרָכָה, וְאֶת הַמְּנַקִּיֹּת, אֵלּוּ הַקָּנִים, עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה קָנִים שֶׁל זָהָב חֲלוּלִין מְקַבְּלִין טֻמְאָה הָיוּ שָׁם, אַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר לְסֵדֶר זֶה, נִכְנָס בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְשׁוֹמְטָן וְנוֹתְנָן לְאָרְכּוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן (ויקרא כד, ה): כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ אָרְכָּן לְאָרְכּוֹ שֶׁל בַּיִת, חוּץ מִן הָאָרוֹן שֶׁהָיָה אָרְכּוֹ נָתוּן כְּנֶגֶד רָחְבּוֹ שֶׁל בַּיִת, כָּךְ הָיוּ בַּדָּיו נְתוּנִין כָּךְ הָיָה נֻטֵּל. (ויקרא כד, י): כֵּיצַד מַסְדִּירִין אַחַר שַׁבָּת הָיָה נִכְנָס מַגְבִּיהַּ רֹאשָׁהּ שֶׁל חַלָּה וְנוֹתֵן קָנֶה תַּחְתֶּיהָ, מַגְבִּיהַּ רֹאשָׁהּ הָאַחֵר וְנוֹתֵן קָנֶה תַּחְתֶּיהָ וְאֶחָד בָּאֶמְצַע, שְׁלשָׁה תַּחַת כָּל חַלָּה וְחַלָּה וּשְׁנַיִם תַּחַת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁאֵין עָלֶיהָ מַשֹּׂוֹי, וְהַתַּחְתּוֹנָה נְתוּנָה עַל טָהֳרוֹ שֶׁל שֻׁלְחָן, וְלָמָּה הָיוּ נוֹתְנִין קָנִים בֵּינֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלֹט הָרוּחַ בָּהֶם וְלֹא יִתְעַפֵּשׁ הַלֶּחֶם, וְלָמָּה הָיוּ הַקָּנִים עֲשׂוּיִם כַּחֲצִי קָנֶה חָלוּל, כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְיַקְרוּ עַל הַלֶּחֶם, וּלְכָךְ כְּתִיב בַּצִּוּוּי (שמות כה, כט): וּמְנַקִּיֹּתָיו אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן, שֶׁהָיוּ מַעֲמִידִין הַלֶּחֶם כְּמִין סֻכָּה, שֶׁכָּל חַלָּה וְחַלָּה נַעֲשֵׂית סֻכָּה לָזוֹ שֶׁהִיא תַּחְתֶּיהָ. וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ, אֵלּוּ סְנִיפִין, (תוספתא מנחות ג): אַרְבָּעָה סְנִיפִין שֶׁל זָהָב עוֹשִׂין לוֹ, וְקַרְנַיִם הָיוּ שָׁם שֶׁבָּהֶן סוֹמְכִין אֶת הַחַלָּה הַתַּחְתּוֹנָה, שְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה וּשְׁנַיִם לְסֵדֶר זֶה, מִפְּנֵי שֶׁהַחַלּוֹת דּוֹמוֹת לִסְפִינָה, כְּדֵי שֶׁלֹא תְּהֵא רוֹקֶדֶת, וְהָיוּ הַסְּנִיפִין כְּנֶגֶד הַלֶּחֶם כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַסְּנִיפִין מַגְבִּיהִים אֶת הַלֶּחֶם מֵעַל גַּבֵּי הַשֻׁלְחָן, וּמַהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ, שֶׁאַף הֵם הָיוּ מַעֲמִידִין רָאשֵׁי הַחַלּוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת לְמַעְלָה שֶׁלֹא הָיוּ נוֹגְעִין בַּשֻּׁלְחָן וְהָיוּ מְסַכּוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל אֶמְצָעִית שֶׁל חַלָּה תַּחְתּוֹנָה נוֹגַעַת בַּשֻּׁלְחָן, לְפִי שֶׁחַלָּה עֲשׂוּיָה כְּמִין סְפִינָה רוֹקֶדֶת, חַדָּה מִלְּמַטָּה וְנָסְבָה וְרָחֲבָה מִלְּמַעְלָה. (במדבר ד, ז): וְלֶחֶם הַתָּמִיד עָלָיו יִהְיֶה, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאַף בִּשְׁעַת מַסָּעוֹת הָיָה עָלָיו לֶחֶם, (במדבר ד, ח): וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי, עַל הַכֵּלִים וְעַל הַלֶּחֶם, וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מְכַסִּין הַשֻּׁלְחָן וְכָל הַכֵּלִים אֲשֶׁר עָלָיו בִּכְסוּי עוֹר תַּחַשׁ, וְהָיוּ מְשִׂימִין בַּדָּיו לִשָֹּׂא אוֹתוֹ בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד, ח): וְכִסּוּ אֹתוֹ בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְשָׂמוּ אֶת בַּדָּיו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.