98
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. "ויקם משה" – אל דתן ואבירם
בפרשתנו מספרת התורה, שלפני שהעניש הקדוש־ברוך־הוא את קרח דתן ואבירם – "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם..."1 – הוא ציוה למשה2: "דבר אל העדה לאמר, העלו (אסתלקו3) מסביב למשכן קרח דתן ואבירם. ויקם משה וילך אל דתן ואבירם... וידבר אל העדה לאמר סורו נא מעל אהלי האנשים... ויעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם מסביב...".
רש"י מצטט את המילים "ויקם משה"4 ומפרש5: "כסבור שישאו לו פנים ולא עשו".
מסבירים המפרשים6, שכוונת רש"י היא להבהיר: מדוע הלך משה אל דתן ואבירם? והרי שליחותו של הקדוש־ברוך־הוא לא היתה לדבר אל דתן ואבירם, אלא אל העדה – "דבר אל העדה לאמר...".
ועל כך מבאר רש"י, שההליכה אל דתן ואבירם לא היתה קיום השליחות "דבר אל העדה", אלא במטרה אחרת – כדי להשפיע על דתן ואבירם לחזור בתשובה, כנאמר במדרש7 "אף־על־פי ששמע משה מפי הגבורה, לא אמר להם העלו, עד שהלך והתרה בהם, שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם".
אך קשה לומר שזוהי כוונת רש"י8,
הערות
- 1. טז, לב.
- 2. טז, כג־כז.
- 3. תרגום. (הובא ב)פרש"י עה"פ.
- 4. שם, כה.
- 5. להעיר שבדפוס ראשון ושני דפרש"י, וכת"י רש"י שתח"י – פירוש רש"י זה ליתא. ובדפוס שני וכמה כת"י רש"י שתח"י נעתק במקומו פירוש המדרש (תנחומא פרשתנו ח. במדב"ר פי"ח, יב) "ואע"פ ששמע משה כו' להודיע רשעתם כו'". וכפי הנראה נוסח זה הי' לפני בעל ס' זכרון על פרש"י. אבל בדפוסי רש"י הנפוצים הוא כבפנים.
- 6. ראה ס' זכרון (בפסוק כד) ובאר יצחק על פרש"י כאן. פי' מהרז"ו לבמדב"ר פרשתנו (פי"ח, ד קרוב לסופו).
- 7. תנחומא ובמדב"ר שבהערה 5 (ועד"ז בהנסמן לקמן הערה 19). וכ"ה בתיב"ע עה"פ. וראה פנים יפות כאן ע"ד ההלכה.
- 8. נוסף ע"ז שא"כ הו"ל לרש"י להעתיק בהד"ה (גם) התיבות "וילך אל דתן ואבירם", ועכ"פ הו"ל לרמזן ב"וגו'"*, כדלקמן סעיף ד. ומטעם זה מובן ג"כ שאין לפרש שהוכחת רש"י היא ממש"נ "וילך אל דתן ואבירם" ולא הלך אל קרח, שמזה מוכח שהלך להחזירם בתשובה [ולכן הלך רק לדתן ואבירם, כי משה חשב שרק "האיש אחד – קרח – הוא החוטא" (טז, כב ובפרש"י), אבל דתן ואבירם אינם חוטאים ומורדים כ"א רק נתפתו ע"י קרח. וראה בארוכה לקו"ש חי"ג ע' 53 ואילך] – כי באם זו היתה הוכחת רש"י הו"ל להעתיק בהד"ה גם התיבות "וילך אל דתן ואבירם", כנ"ל. והטעם שהלך רק אל דתן ואבירם ולא (גם) לקרח – ראה לקמן הערה 12.
- . ודוחק לומר שמעתיק רק התחלת הענין (ע"ד פרש"י תצוה כח, ו. ובכ"מ – ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 259. ועוד).
במדבר רבה י״ח:י״ב - הטקסט מספריא
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵאמֹר, הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח (במדבר טז, כג כד), אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע משֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה, לֹא אָמַר לָהֶם הֵעָלוּ עַד שֶׁהָלַךְ וְהִתְרָה בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, כה): וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם, לְהוֹדִיעַ רִשְׁעָתָן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ משֶׁה בְּרַגְלָיו אֶצְלָן, הָרְשָׁעִים קָשִׁין לִרְצוֹת, מֶה עָשׂוּ לֹא רָצוּ לָצֵאת מֵאֲלֵיהֶן [נסח אחר: מאהליהם] נֶגְדּוֹ, כְּשֶׁרָאָה משֶׁה כָּךְ, אָמַר עַד כָּאן הָיָה לִי לַעֲשׂוֹת, (במדבר טז, כו): וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אַרְבָּעָה נִקְרְאוּ רְשָׁעִים, הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ לַחֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא הִכָּהוּ נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, יג): וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא תַכֶּה, וְהַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז, כא): לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, כט): הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו וְיָשָׁר הוּא יָבִין דַּרְכּוֹ. וּמִי שֶׁהוּא בַּעַל מַחֲלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה, וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ בְּדָתָן וַאֲבִירָם, עַזּוּת פָּנִים וּמַחֲלֹקֶת. מַחֲלֹקֶת: מ' מַכָּה, ח' חָרוֹן, ל לִקּוּי, ק' קְלָלָה, ת' תּוֹעֵבָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, תַּכְלִית, כְּלָיָה מֵבִיא לָעוֹלָם. (במדבר טז, כז): וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ יִשְׂרָאֵל מִסְּבִיבוֹתֵיהֶם, יָצְאוּ מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, כט): יָצְאוּ נִצָּבִים, וּלְהַלָּן כְּתִיב (שמואל א יז, טז): וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם. (במדבר טז, כח כט): וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי, אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשׁוֹשְׁבִין בִּתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ עֵדוֹתֶיהָ בְּיָדוֹ, עָמַד אֶחָד מִן הַמְסֻבִּין וְקִלֵּל אֶת הַשּׁוֹשְׁבִין, וְאָמַר לֹא הָיוּ בְּתוּלִים לְבִתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ, עָמַד הַשּׁוֹשְׁבִין כְּנֶגֶד הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה תּוֹבֵעַ בִּנְפִקְיָן שֶׁלְךָ וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶת זֶה וְהוֹרְגוֹ בִּפְנֵי הַכֹּל, אַף אֲנִי אוֹמֵר בְּוַדַּאי שֶׁלֹא נִמְצְאוּ בְּתוּלִים לְבִתּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. מִיָּד אָמַר הַמֶּלֶךְ מוּטָב לִי לַהֲרֹג אֶת זֶה וְלֹא יוֹצִיא הַשּׁוֹשְׁבִין שֵׁם רָע עַל בִּתִּי. וְכָךְ קֹרַח נֶחֱלַק עַל משֶׁה וְאָמַר מִלִּבּוֹ וּמֵעַצְמוֹ אָמַר משֶׁה כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ. פָּתַח משֶׁה וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם מֵתִים אֵלּוּ עַל מִטּוֹתָם כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מֵתִים, וְהָרוֹפְאִין עוֹלִין וְהֵן מְבַקְּרִין אוֹתָם כְּדֶרֶךְ שֶׁכָּל הַחוֹלִים מִתְבַּקְּרִין, אַף אֲנִי כּוֹפֵר וְאוֹמֵר (במדבר טז, כט): לֹא ה' שְׁלָחָנִי, וּמִלִּבִּי אָמַרְתִּי. זֶה אֶחָד מִשְּׁלשָׁה נְבִיאִים שֶׁאָמְרוּ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה, אֵלִיָּהוּ, וּמִיכָיְהוּ, וּמשֶׁה. אֵלִיָּהוּ אָמַר (מלכים א יח, לו לז): אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶה, עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הַסִּבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית, אִם אֵין אַתָּה עוֹנֶה אוֹתִי אֲנִי אוֹמֵר אַתָּה הַסִּבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִית. וְכֵן מִיכָיְהוּ אָמַר לְאַחְאָב (מלכים א כב, כח): אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, אַף אֲנִי אוֹמֵר לֹא דִּבֶּר ה' בִּי. וְכֵן משֶׁה אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם וגו', אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם (במדבר טז, ל): וְאִם בְּרִיאָה, אִם בָּרָאתָ פֶּה לָאָרֶץ, הֲרֵי יָפֶה, וְאִם לָאו (במדבר טז, ל): יִבְרָא ה', יִבְרָא לָהּ עַכְשָׁו פֶּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (איוב כב, כח): וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר.
רש"י על שמות כ״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
ועשו את האפד. אִם בָּאתִי לְפָרֵשׁ מַעֲשֵׂה הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת, הֲרֵי פֵּרוּשָׁן פְּרָקִים, וְיִשְׁגֶה הַקּוֹרֵא בְּצֵרוּפָן, לְכָךְ אֲנִי כוֹתֵב מַעֲשֵׂיהֶם כְּמוֹת שֶׁהוּא, לְמַעַן יָרוּץ הַקּוֹרֵא בוֹ, וְאַחַר כָּךְ אֲפָרֵשׁ עַל סֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת. הָאֵפוֹד עָשׂוּי כְּמִין סִינָר שֶׁל נָשִׁים רוֹכְבוֹת סוּסִים, וְחוֹגֵר אוֹתוֹ מֵאֲחוֹרָיו כְּנֶגֶד לִבּוֹ לְמַטָּה מֵאֲצִילָיו, רָחְבּוֹ כְּמִדַּת רֹחַב גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם וְיוֹתֵר, וּמַגִּיעַ עַד עֲקֵבָיו, וְהַחֵשֶׁב מְחֻבָּר בְּרֹאשׁוֹ עַל פְּנֵי רָחְבּוֹ מַעֲשֵׂה אוֹרֵג, וּמַאֲרִיךְ לְכָאן וּלְכָאן כְּדֵי לְהַקִּיף וְלַחְגֹּר בּוֹ, וְהַכְּתֵפוֹת מְחֻבָּרוֹת בַּחֵשֶׁב, אֶחָד לְיָמִין וְאֶחָד לִשְׂמֹאל, מֵאֲחוֹרֵי הַכֹּהֵן, לִשְׁנֵי קְצוֹת רָחְבּוֹ שֶׁל סִינָר, וּכְשֶׁזּוֹקְפָן עוֹמְדוֹת לוֹ עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו, וְהֵן כְּמִין שְׁתֵּי רְצוּעוֹת עֲשׂוּיוֹת מִמִּין הָאֵפוֹד, אֲרֻכּוֹת כְּדֵי שִׁעוּר לְזָקְפָן אֵצֶל צַוָּארוֹ מִכָּאן וּמִכָּאן וְנִקְפָּלוֹת לְפָנָיו לְמַטָּה מִכְּתֵפָיו מְעַט, וְאַבְנֵי הַשֹּׁהַם קְבוּעוֹת בָּהֶם, אַחַת עַל כֶּתֶף יָמִין וְאַחַת עַל כֶּתֶף שְׂמֹאל, וְהַמִּשְׁבְּצוֹת נְתוּנוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם לִפְנֵי כְּתֵפָיו, וּשְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת הַזָּהָב תְּחוּבוֹת בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁבַּחֹשֶׁן, בִּשְׁנֵי קְצוֹת רָחְבּוֹ הָעֶלְיוֹן, אַחַת לְיָמִין וְאַחַת לִשְׂמֹאל, וּשְׁנֵי רָאשֵׁי הַשַּׁרְשֶׁרֶת תְּקוּעִין בַּמִּשְׁבֶּצֶת לַיָּמִין וְכֵן שְׁנֵי רָאשֵׁי הַשַּׁרְשֶׁרֶת הַשְּׂמָאלִית תְּקוּעִין בַּמִּשְׁבֶּצֶת שֶׁבְּכָתֵף שְׂמֹאל, נִמְצָא הַחֹשֶׁן תָּלוּי בְּמִשְׁבְּצוֹת הָאֵפוֹד עַל לִבּוֹ מִלְּפָנָיו, וְעוֹד שְׁתֵּי טַבָּעוֹת בִּשְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן בְּתַחְתִּיתוֹ, וּכְנֶגְדָּם שְׁתֵּי טַבָּעוֹת בִּשְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה, בְּרֹאשׁוֹ הַתַּחְתּוֹן הַמְּחֻבָּר בַּחֵשֶׁב; טַבְּעוֹת הַחֹשֶׁן אֶל מוּל טַבְּעוֹת הָאֵפוֹד שׁוֹכְבִים זֶה עַל זֶה, וּמְרַכְּסָן בִּפְתִיל תְּכֵלֶת תָּחוּב בְּטַבְּעוֹת הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן, שֶׁיְּהֵא תַּחְתִּית הַחֹשֶׁן דָּבוּק לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יְהֵא נָד וְנִבְדָּל, הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר:
זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר. חֲמֵשֶׁת מִינִים הַלָּלוּ שְׁזוּרִין בְּכָל חוּט וָחוּט; הָיוּ מְרַדְּדִין אֶת הַזָּהָב כְּמִין טַסִּין דַּקִּין וְקוֹצְצִין פְּתִילִים מֵהֶם, וְטוֹוִין אוֹתוֹ חוּט שֶׁל זָהָב עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת, וְחוּט שֶׁל זָהָב עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל אַרְגָּמָן, וְכֵן בְּתוֹלַעַת שָׁנִי וְכֵן בַּשֵּׁשׁ – שֶׁכָּל הַמִּינִין חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה וְחוּט שֶׁל זָהָב עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד – וְאַחַר כָּךְ שׁוֹזֵר אֶת כֻּלָּם כְּאֶחָד, נִמְצָא חוּטָן כָּפוּל כ"ח, וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, וְלָמֵד מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת – אֶת פְּתִילֵי הַזָּהָב – בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וְגוֹ', לָמַדְנוּ שֶׁחוּט שֶׁל זָהָב שָׁזוּר עִם כָּל מִין וָמִין:
מעשה חשב. כְּבָר פֵּרַשְׁתִּי שֶׁהוּא אֲרִיגַת שְׁתֵּי קִירוֹת, שֶׁאֵין צוּרוֹת שְׁנֵי עֲבָרֶיהָ דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ:
ועשו את האפד AND THEY SHALL MAKE THE EPHOD — If I set myself to explain the making of the ephod and the breast-plate in the order of the verses, the description of them would be fragmentary and the reader might err in piecing the details together: therefore I shall write down how they were made, just as each of them was, in order that “he who runs may read” (may have a comprehensive idea of them in their entirety), and afterwards I shall explain it in the order of the verses. The ephod was made like that kind of apron of women who ride on horse-back. He (the priest) tied it on behind him opposite (at the height of) his heart below his elbows. Its breadth was equal to the measure of a man’s back and somewhat more (cf. Rashi, end of v. 26), and it reached to his heels. The belt was attached to its top edge along the whole of its width, being of weaver’s work (i. e. woven in one piece with the ephod) and it extended on both sides beyond the width of the ephod in order that it might go right round the body and gird on the ephod by means of it. The shoulder-pieces were attached to the belt, one on the right and one the left, behind the priest, at the two ends of the width of the apron, and when they were lifted up they stood (we should say “they lay”) upon his two shoulders, so that they were like two straps made of the same material as the ephod itself, and sufficiently long to lift them up to reach to his neck on both sides, and they hung over in front of him a little below his shoulders. The onyx stones were fixed in them, one on his right shoulder and one on his left shoulder, and the settings were placed in their ends in front of his shoulders on his breast. Two cords of gold were inserted through two rings which were on the breastplate at the two ends of its upper width (edge), one on the right and one on the left, and the two ends of the chain (or cord) were fixed in the setting on the right, and similarly the two ends of the left chain were fixed in the setting which was on the left shoulder. Consequently, the breast-plate hung in front of him over his heart from the settings of the ephod. Further, there were two rings at the two ends of the breast-plate on its lower edge, and opposite them two rings below on the two shoulder pieces of the ephod on the lower edge of each where this was joined to the belt. The under two rings on the breast-plate were opposite the rings on the ephod, lying one upon the other, and they fastened them (each pair of rings) together by a blue purple thread which was inserted through the rings in the ephod and breast-plate, so that the lower edge of the breast-plate should lie close to the belt of the ephod and should not move about and come apart from it, swinging to and fro.
זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר OF GOLD, OF BLUE PURPLE, AND OF RED PURPLE, OF CRIMSON AND FINE TWISTED LINEN — The five materials were intertwined in every strand: they beat out the gold into the form of thin plates and from them they cut threads, and they wove that gold thread together with six threads of blue purple and a gold thread with six threads of red purple, and similarly with the crimson and similarly with the fine linen; because all the materials had their threads sixfold and there was a gold thread with each of them. Then they intertwined them all into one thread; it followed, therefore, that their thread was 28-fold. This is how it is explained in Treatise Yoma 72a and it is derived from the following verse: (Exodus 39:3) “And they beat out the gold into thin plates and cut it into threads to work the threads of gold in the blue purple and in the red purple, etc.” — this tells us that a gold thread was intertwined with each material.
מעשה חשב THE WORK OF AN ARTIST — I have already explained (Exodus 26:1) that this was weaving on both sides: that is, that the designs on both sides were not similar one to the other.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.