61

ויש לומר, שזוהי שיטת הרמב"ם, ולכן: א) הוא מדייק בלשונו בהלכה "לא החזיר פניו אלא השתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ אינו חייב אלא אם כן שהה כשיעור", ב) הוא מציין ש"שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו", בהלכה זו, ולא לפני כן, בדברו על עצם איסור השהיה, ג) הוא מסיים "וזהו שיעור השתחויה" –

כי אילו היה הרמב"ם אומר "אלא אם כן שהה כשיעור השתחויה", ללא הסיום "וזהו שיעור השתחויה", היו מסיקים מכך, שכלפי חוץ קיים מושג של השתחויה, אלא שצריך להיות בו "שיעור חיוב". ולכן אומר הרמב"ם "אינו חייב אלא אם כן שהה כשיעור, וכמה שיעור שהייתו, כדי לקרות... וזהו שיעור השתחויה": בכך מדגיש הרמב"ם את שני הצדדים, שלהשתחוואה כלפי חוץ כשלעצמה אין הגדרה של איסור, אך כאשר "שהה כשיעור" נוצר כאן איסור מצד ההשתחוואה, אשר "שיעור שהייתו"²⁵ הוא "כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו", כדלהלן.

ולכן אומר זאת הרמב"ם בהמשך להלכה העוסקת בשיעור השהיה כאשר "השתחוה דרך יציאתו", ולא בהלכה הקודמת העוסקת בעצם שיעור השהיה ללא השתחוואה, כי לדעת הרמב"ם המהות של שיעור השתחוואה אינה סתם חובה מצד שהיה, אלא ששיעור זה עצמו יוצר את המהות והאיסור של ההשתחוואה, כדלעיל. ולכן, אילו היה הרמב"ם מציין את השיעור בהלכה הקודמת העוסקת בעצם איסור השהיה, היו מסיקים בפשטות שאין זה שייך להגדרה של ההשתחוואה, אלא שהשיעור הוא רק כדי שיחול כאן איסור וגדר של שהיה²⁶.

ו. בהשתחוואה – שלשה פרטים

כדי להבין זאת יש להקדים ולהבין, לכאורה: כיון שכל השיעורים במצוות הם הלכה למשה מסיני, כדברי הרמב"ם²⁷, ובהלכה למשה מסיני אין מחלוקת²⁸ – כיצד תיתכן מחלוקת לגבי