56

שיחה א

א. "וכמה שיעור שהייתו"

בהלכות ביאת המקדש אומר הרמב"ם¹ את ההלכה, שכאשר מישהו נטמא במקדש, ש"ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה, ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה". ולגבי שיעור השהיה וההשתחוואה פוסק הרמב"ם² "וכמה שיעור שהייתו? – כדי לקרות 'ויכרעו³ אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו' וזהו שיעור השתחויה".

ה"כסף משנה" אומר, שהמקור לדברי הרמב"ם הוא במסכת שבועות⁴, ששם נאמר, "כמה שיעור שהיה, פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעימיה... חד אמר כמימריה דהאי פסוקא (=כאמירת פסוק זה), וחד אמר כמ"ויכרעו" לסיפא, "וכל בית ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

את הענין שהרמב"ם פוסק "להחמיר כמאן דאמר מויכרעו לסופיה, ולא כמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא, דמשמע כמימריה דכולי פסוקא מראשו עד סופו", מבאר בעל "כסף משנה" כך "ושמא יש לומר שרבינו מפרש דמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא אינו כל הפסוק אלא עד ויכרעו בלבד (כלומר, מתחלת פסוק זה ועד המילה "ויכרעו"), ואם כן הוה ליה (=יוצא) מאן דאמר מויכרעו לסופיה מיקל (כלומר, דעה זו מקילה יותר, לפי הסבר זה, כיון החלק השני של הפסוק ארוך יותר, ומאריך את שיעור השהיה) ופסק כוותיה (ולכן פוסק הרמב"ם כמותו, להקל)".

בהמשך כותב הכסף משנה "ובירושלמי⁵ כו' עד כמה היא שיעור השתחויה, רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי עד כדי ויכרעו אפים ארצה (על הרצפה) וישתחוו. רבי אבהו מוסיף עד והודות לה' כי טוב כי לעולם