353
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
ויש לומר, שהרמז שבדבר כולל גם נתינת:כח על כל משך הזמן שבינתיים (מהשירה דיצי"מ, עד לשירה העשירית) -- שעבודתִם של ישראל תה" באופן שתמהר ותקרב את הענין ד,אז ישיר?, שירה העשירית דלעתיד לבוא, ע"י מעשינו ועבודתינו'* בכל עניני התורה ומצוותי, מיוסד על אהבת ישראל ואחדות ישראל.
זו ויש להוסיף ולקשר זאת גם עם שיעור היומי ברמב"ם -- ריש הלכות מלוה ולוה:
בריש הלכות מלוה ולוה -- כותב הרמב"ם: ,מצות עשה להלוות לענייני ישראל, שנאמר!י אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", וממשיך ש,מצוה זו גדולה מן הצדקה".
והקשר לענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל -- מובן בפשטות, שכן, א' הענינים (ועיקרי) שבהם מתבטא הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל, הוא -- מצות הצדקה וגמילות-חסדים, ,מתוך שגומל חסד . . לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום***.
ובפרטיות יותר:
הקב"ה קבע בעולמו שיה" החילוק דעשיר ועני, מלוה ולוה, ובכללות - משפיע ומקבל, כדברי חז"ל* ,חסד ואמת מן ינצרוהו*, אם יהיו כולם עשירים . . מי יוכל לעשות חסד".
ונמצא, שע"י העזר והסיוע לזולת, ע"י עצה טובה, דברי פיוסיי, עד למעשה בפועל, ובנדו"ד, קיום המצוה ,אם כסף תלוה גו'* (מצוה אחת במנין המצוות) -- מתאחדים המלוה והלוה (הנותן והמקבל), עד שנעשים מציאות אחת, שכן, אף שבתחילה נדמה שא' הוא מלוה (נותן) וא' הוא לוה (מקבל), מ"מ, נעשה קירוב ואחדות ביניהם, עד כדי כך, שהנותן מרגיש שגם הוא מקבל, והמקבל -- שהוא נותן, ואדרבה -- ,יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב"יי, ועד שנעשים מציאות אחת.
ואחדות זו נפעלת ונשלמת עי" שמתאחדים עם הקב"ה -- כדאיתא במדרש" בפירוש ,אם כסף תלוה את עמי", ,אמר הקב"ה אם כסף תלוה - אתה עמי (בחיריק), מה אני כו' אף אתה כו'", היינו, שעי*ז נעשה ענין האחדות עם הקבזה, אשר, ברא את שניהם, המלוה והלוה, וצוה שיתאחדו זה עם זה (שכל א' מהם ישפיע לזולתו, כאמור, שגם המקבל משפיע לנות), ע" התקשרותם ,עמי", עם הקב"ה, ,השוה ומשוה קטן וגדול"*"*, ועאכו"כ -- כל הסוגים דבנ"י, ,ראשיכם שצטיכם גו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך*י:, אשר, למרות החילוקים שביניהם, *ארי ,נצבים גו' כולכם לפני ה' אלקיכם"יי, ,לאחדים כאחד**י.
הערות
- 1. תניא רפליז,
- 2. עיין שו'ק אדה"ז ריש הל' הלוואה -- לאחרי שהביא ל' הרמב"ם הזה ועוד -- ,אין לי אלא עני, עשיר שצריך ללוות מנין כו' ת"ל את עמי* -- לימוד נוסף מיווזד (וראה סמ"ע לשו"ע חו"מ רסצ'ו). וראה סהמ"צ להרמב"ם שורש ב'.
- 3. משפטים כב, כד.
- 4. פרש"י דיה פדה -- ברכות ח, א
- 5. תנחומא משפטים ט. וראה שמו"ר פליא, ה.
- 6. תהלים סא, ח.
- 7. יחידות - י"ג שבט תשמ"ו
- 8. שיחות 3
- 7. ב"ב ט, ב. וראה רמבים הל' מתנות עניים פ*י ה"ד-ה,
- 8. ויק"ר פל"ד, ח. רות רבה פ"ה, ט. יל"ש בהר רמז תרסה. ועוד.
- 9. שמו"ר ספל'יא. וראה אוה'ת משפטים ע' איקסא ואילך. שם (כרך ח') ע' ג'יז ואילך.
- 0. פיוט ,וכל מאמינים" דימים נוראים.
- 1. נצבים כט, טזי.
- 2. שם ט:
- 3. לקו"ת נצבים מד, א. ובכימ.
ספר המצוות, שורשים ב׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מרבוי:
[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:
מדרש תנחומא, משפטים ט׳ - הטקסט מספריא
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ. (תהלים טו, ה). בֹּא וּרְאֵה, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֹשֶׁר וְנוֹתֵן צְדָקָה לַעֲנִיִּים וְאֵינוֹ מַלְוֶה בְּרִבִּית, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת כָּל הַמִּצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם (תהלים טו, ה). וּמִי הָיָה זֶה? זֶה עוֹבַדְיָה שֶׁהָיָה עָשִׁיר אֶפִּטְרוֹפּוֹס שֶׁל אַחְאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' (מלכים א יח, ג). וְהָיָה מְפַרְנֵס אֶת הַנְּבִיאִים מִנְּכָסָיו כָּל אוֹתוֹ הָרָעָב, וְלָוָה בְּרִבִּית מִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב. עֹבַדְיָהוּ קִיֵּם, כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ. וִיהוֹרָם שֶׁנָּתַן בְּרִבִּית, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד עַכְשָׁיו הוּא חַי, יָבוֹא יֵהוּא וְיַהַרְגֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה (יחזקאל יח, יג). וּכְתִיב: וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ (מלכים ב ט, כד), עַל שֶׁהִקְשָׁה בּוֹ וּפָשַׁט אֶת זְרוֹעָיו לִטֹּל אֶת הָרִבִּית, לְקַיֵּם מַה שֶּׁאָמַר יְחֶזְקֵאל, בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה.
וְאַף בִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ בָּהּ אֲנָשִׁים מַלְוִין בְּרִבִּית, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים (ישעיה א, כב). וּמַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם? כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס ה' בָּהֶם (ירמיה ו, ל), לְפִיכָךְ כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים. וּכְתִיב: כַּסְפָּם וּזְהָבָם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ (יחזקאל ז, יט). לָמָּה, עַל שֶׁעָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִּתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ. (ויקרא כה, לז).
כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָמַד בִּתְפִלָּה וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִם יִתְפַּלֵּל אָדָם עַל הַמָּמוֹן בַּבַּיִת הַזֶּה, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁמַּשְׁחִית בְּמָמוֹנוֹ, אַל תִּתֵּן לוֹ. וְאִם תִּרְאֶה שֶׁהָעֹשֶׁר טוֹב לוֹ, תֵּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם. (דה״ב ו, ל). לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הָרְשָׁעִים עֲשִׂירִים וְהֵם נְתוּנִים בְּשַׁלְוָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֵּם לָהֶם מְשַׁלֵּם לָהֶם מִעוּט מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבְּיָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו אֶל פָּנָיו (דברים ז, י). וּכְתִיב: בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב (תהלים צב, ח). אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אוֹצְרוֹתָיו לַצַּדִּיקִים עֲבָדָיו בְּגַן עֵדֶן. וְהָרְשָׁעִים שֶׁאָכְלוּ אֶת הָרִבִּית, נוֹשְׁכִין בְּשִׁנֵּיהֶם אֶת בְּשָׂרָם וְתוֹהִין, שֶׁנֶּאֱמַר: הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ (קהלת ד, ה). וְאוֹמֵר הַלְוַאי הָיִינוּ פּוֹעֲלִין וְטוֹעֲנִין עַל כְּתֵפֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל (קהלת ד, ו).
וְהָעֲנִיִּים, עַמּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם (ישעיה מט, יג). מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, עָשִׁיר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנִיִּים קְרוֹבִים, שׂוֹנְאָן וְאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ (משלי יט, ז). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ, מְחוֹפֵף וּמְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה' יִסַּד צִיּוֹן וּבָהּ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמּוֹ (ישעיה יד, לב).
תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹן הָעוֹלָם, יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים (תהלים סא, ח). תְּיַשֵּׁב עוֹלָמְךָ בְּשָׁוֶה, הָעֲשִׁירִים וְהָעֲנִיִּים. אָמַר לוֹ: אִם כֵּן, חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ (תהלים סא, ח). אִם יִהְיוּ כֻּלָּם עֲשִׁירִים אוֹ עֲנִיִּים, מִי יוּכַל לַעֲשׂוֹת חָסֶד.
לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה. אִם הִשְׁאַלְתָּ אוֹתוֹ, לֹא תִדְחָקֶנּוּ. לֹא תִרְאֶה לוֹ שָׂדֶה וְכֶרֶם אוֹ בַיִת וְתֹאמַר לוֹ טֹל מִמֶּנִּי עֲשֶׂרֶת רִבּוֹא וְתַעֲשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא וּכְתֹב לִי שָׂדְךָ וְעַל כַּרְמְךָ וְעַל בֵּיתְךָ, וּלְמָחָר הוּא מַפְסִיד וְתִטֹּל אֶת כַּרְמוֹ. מִכָּאן אַתְּ לָמֵד, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּלְוֶה בְּרִבִית, אֵינוֹ יָרֵא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ, (ויקרא כה, לו). לֹא תָשִׂים עָלָיו נֶשֶׁךְ.
שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה, הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים וְהַסּוֹפֵר. לְפִיכָךְ כֻּלָּן לוֹקִין. וּמִנַּיִן שֶׁהַלֹּוֶה לוֹקֶה. דִּכְתִיב: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ (דברים כג, כ). לְמָה רִבִּית דּוֹמָה? לְמִי שֶׁנְּשָׁכוֹ נָחָשׁ, לֹא הִרְגִּישׁ לוֹמַר מִי נְשָׁכוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁנִּתְבַּטְבֵּט עָלָיו. כָּךְ הָרִבִּית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ עַד שֶׁהִיא מִתְבַּטְבֶּטֶת עָלָיו. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל (שמות כב, כו). אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם הוּא חַיָּב לְךָ, אַף אַתָּה חַיָּב לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא (מלכים א ח, מו).
ויקרא רבה ל״ד:ח׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ אַרְבַּע שִׁיטִין, מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִין, אַבְרָהָם עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, וְכִי אוֹכְלִין הָיוּ, אָמַר רַבִּי יוּדָן נִרְאִין כְּאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק, וּמַה פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו, הַמָּן יוֹרֵד לָהֶם, וְהַבְּאֵר עוֹלָה לָהֶן, וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם, וְעַמּוּד הֶעָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מִי שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְחֶסֶד פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו, מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, מִי הֵן שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד עִם מִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִין לְחֶסֶד, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי עִם יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים כג, ה): עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, וְכִי צְרִיכִין הָיוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל, וַהֲלוֹא כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה הַמָּן יוֹרֵד לָהֶן וְהַבְּאֵר עוֹלָה וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם וְעַמּוּד עָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. אֶלָּא דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ מַקְדִּימִין לָהֶם בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, מַה פָּרַע לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ כָּךְ (דברים כג, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה אִם מִי שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֶסֶד רְאֵה מַה פָּרַע לָהֶם שְׂכָרָם, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ חֶסֶד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁחַיָּב לוֹ, יִתְרוֹ עִם משֶׁה (שמות ב, כ): וַיֹּאמֶר [להן] קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, רַבִּי סִימוֹן אָמַר בִּשְׂכָרוֹ הֶאֱכִילוֹ, דִּכְתִיב (שמות ב, יט): וְגַם דָּלֹה דָּלָה לָנוּ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלָרוֹעִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דָּלָה לָנוּ בִּזְכוּת אֲבוֹתֵינוּ, וְלָרוֹעִים בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם. וְאֵימָתַי פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּימֵי שָׁאוּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א טו, ו): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סוּרוּ רְדוּ וגו', וְכִי עִם כָּל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה חֶסֶד וַהֲלוֹא לֹא עָשָׂה אֶלָּא עִם משֶׁה לְבַדּוֹ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם אֶחָד מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מִּי שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁחַיָּב לוֹ רְאֵה מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, אָמַר מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ חֶסֶד, זֶה בּוֹעַז עִם רוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (רות ב, יד): וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גּשִׁי הֲלֹם, קְרִיבִי לְהָכָא, (רות ב, יד): וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, מִלֶּחֶם שֶׁל קוֹצְרִים, (רות ב, יד): וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַקּוֹצְרִים לִהְיוֹת טוֹבְלִין פִּתָּן בְּחֹמֶץ בִּשְׁעַת הַשָּׁרָב, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִכָּאן שֶׁמּוֹצִיאִין מִינֵי חֲמֻצִים לַגְּרָנוֹת. (רות ב, יד): וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַדַּאי. (רות ב, יד): וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, קָלֵיל זְעֵיר בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו נָתַן לָהּ, וְהָכְתִיב (רות ב, יד): וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֲנַן שַׁמְעִינַן מִינָהּ תַּרְתֵּי, אוֹ בְּרָכָה שׁוֹרָה בְּיָדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, אוֹ בְּרָכָה שׁוֹרָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת, אֶלָּא מִן מַה דִּכְתִיב: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּוֹתַר, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁבְּרָכָה שׁוֹרָה בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁכְּשֶׁיְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו (בראשית לז, כא): וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, הָיָה טוֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו, וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, עֲגָלִים פְּטוּמִים הָיָה מַאֲכִילָהּ. רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָהוּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, כְּהַהוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, טז): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו. תָּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן רוּת אוֹמֶרֶת לְנָעֳמִי (רות ב, יט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, אָמְרָה לָהּ הַרְבֵּה פְּעֻלּוֹת וְטוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בִּשְׁבִיל פְּרוּסָה שֶׁנָּתַן לִי.
מצוטט בעמוד אחד
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- חושן משפט ‹ הלכות הלואה ‹ דיני הלואה ובו מ' סעיפים: ‹ א לקו"ש חכ"ו ע' 353
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.