151

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

למקדש שנתמשכן בשני חורבנין": הענין של "חורבנין" איננו שהמקדש מתבטל ח"ו, אלא באופן של "משכון" בלבד, שנשאר בשלמותו, אלא שהוא נמצא באופן זמני ברשות המלוה52.

לפי זה יוצא, שמסכת בבא בתרא היא כנגד גלות זו האחרונה.

וזהו ההבדל בין תחילת המסכת לבין סופה:

תחילת המסכת היא בענין "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר": ברוחניות הקדוש־ברוך־הוא וישראל הם "שותפים", כביכול, והגלות היא כמחיצה בין השותפים53, והיא מפרידה "ביניכם לבין אלקיכם"54.

לעומת זאת, סיום המסכת, סיום הגלות, הוא בענין דיני ערב, הרומז לאחדות אשר תתגלה אז בין הקדוש־ברוך־הוא לישראל: על ידי התנהגותם הבלתי רצויה בתקופת הגלות נעשים ישראל משועבדים ר"ל לצד הנגדי, אך מפני שישראל הם עם קרובו, נעשה הקדוש־ברוך־הוא "ערב" עבור ישראל, ונוטל את השעבוד על עצמו, כביכול, כדי לתת לישראל את הכוחות הדרושים להשתחרר משעבוד הצד הנגדי (הלעומת־זה).

ח. סיום הגלות – "חנוק", והקדוש־ברוך־הוא משתעבד וגואל

וזהו ההסבר בפנימיות למחלוקת שלעיל בין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי:

כידוע, דוקא בסוף הגלות, בעקבתא דמשיחא, הרי חושך הגלות הוא כפול ומכופל, כפי שמתארת הגמרא בהרחבה, בסוף מסכת סוטה, את החושך הרוחני והחושך הגשמי בסוף הגלות.

וזהו הרמז בכך, שבסיום מסכת בבא בתרא עוסקים בענין של "חנוק", שזהו מצבם של ישראל בסוף תקופת הגלות ר"ל, כאשר חושך הגלות מתחזק כל כך, אשר חשים כחנוקים ר"ל לגמרי על ידי חושך הגלות.

ועל כך אומרת הגמרא, שהן לפי התלמוד הבבלי והן לפי התלמוד הירושלמי, ברור ש"אף בחנוק הלכה כרבי ישמעאל", שהערב משתעבד וגובים את הממון מן הערב. ומשמעות הדברים ברוחניות היא: בלי להתחשב בכך שלפי מדת הדין יש מקום לומר שישראל צריכים לשלם את ה"חוב" בעצמם, הרי הלכה היא כרבי ישמעאל – כהן (גדול)55, איש חסד56, שהקדוש־ברוך־הוא משתעבד עבור

הערות

  1. 52. וראה לקו"ש שם ע' 291 ואילך. וש"נ.
  2. 53. ע"ד הקבלה ראה – לקוטי לוי"צ לזח"ג שם (ע' תא).
  3. 54. ישעי' נט, ב. אגה"ת פ"ה.
  4. 55. חולין מט, סע"א. וראה לקו"ש חי"א ע' 107 (ועוד). וש"נ.
  5. 56. זח"א בהשמטות רנו, סע"ב. ובכ"מ. תניא רפ"נ.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.