151
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
למקדש שנתמשכן בשני חורבנין": הענין של "חורבנין" איננו שהמקדש מתבטל ח"ו, אלא באופן של "משכון" בלבד, שנשאר בשלמותו, אלא שהוא נמצא באופן זמני ברשות המלוה52.
לפי זה יוצא, שמסכת בבא בתרא היא כנגד גלות זו האחרונה.
וזהו ההבדל בין תחילת המסכת לבין סופה:
תחילת המסכת היא בענין "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר": ברוחניות הקדוש־ברוך־הוא וישראל הם "שותפים", כביכול, והגלות היא כמחיצה בין השותפים53, והיא מפרידה "ביניכם לבין אלקיכם"54.
לעומת זאת, סיום המסכת, סיום הגלות, הוא בענין דיני ערב, הרומז לאחדות אשר תתגלה אז בין הקדוש־ברוך־הוא לישראל: על ידי התנהגותם הבלתי רצויה בתקופת הגלות נעשים ישראל משועבדים ר"ל לצד הנגדי, אך מפני שישראל הם עם קרובו, נעשה הקדוש־ברוך־הוא "ערב" עבור ישראל, ונוטל את השעבוד על עצמו, כביכול, כדי לתת לישראל את הכוחות הדרושים להשתחרר משעבוד הצד הנגדי (הלעומת־זה).
ח. סיום הגלות – "חנוק", והקדוש־ברוך־הוא משתעבד וגואל
וזהו ההסבר בפנימיות למחלוקת שלעיל בין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי:
כידוע, דוקא בסוף הגלות, בעקבתא דמשיחא, הרי חושך הגלות הוא כפול ומכופל, כפי שמתארת הגמרא בהרחבה, בסוף מסכת סוטה, את החושך הרוחני והחושך הגשמי בסוף הגלות.
וזהו הרמז בכך, שבסיום מסכת בבא בתרא עוסקים בענין של "חנוק", שזהו מצבם של ישראל בסוף תקופת הגלות ר"ל, כאשר חושך הגלות מתחזק כל כך, אשר חשים כחנוקים ר"ל לגמרי על ידי חושך הגלות.
ועל כך אומרת הגמרא, שהן לפי התלמוד הבבלי והן לפי התלמוד הירושלמי, ברור ש"אף בחנוק הלכה כרבי ישמעאל", שהערב משתעבד וגובים את הממון מן הערב. ומשמעות הדברים ברוחניות היא: בלי להתחשב בכך שלפי מדת הדין יש מקום לומר שישראל צריכים לשלם את ה"חוב" בעצמם, הרי הלכה היא כרבי ישמעאל – כהן (גדול)55, איש חסד56, שהקדוש־ברוך־הוא משתעבד עבור
הערות
- 52. וראה לקו"ש שם ע' 291 ואילך. וש"נ.
- 53. ע"ד הקבלה ראה – לקוטי לוי"צ לזח"ג שם (ע' תא).
- 54. ישעי' נט, ב. אגה"ת פ"ה.
- 55. חולין מט, סע"א. וראה לקו"ש חי"א ע' 107 (ועוד). וש"נ.
- 56. זח"א בהשמטות רנו, סע"ב. ובכ"מ. תניא רפ"נ.
תניא, אגרת התשובה ה׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, הַמְשָׁכַת וִירִידַת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם, נִמְשְׁכָה מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת וּמְקוֹר הַדִּיבּוּר, הוּא הֶבֶל הָעֶלְיוֹן, הַמְרוּמָּז בְּאוֹת הֵ״א תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״, וּ״מַאן דְּנָפַח וְכוּ׳״.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״, פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ חֶבֶל, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד קָשׁוּר לְמַעְלָה וְקָצֵהוּ לְמַטָּה.
כִּי הִנֵּה, פְּשַׁט הַכָּתוּב מַה שֶּׁכָּתוּב ״וַיִּפַּח״, הוּא לְהוֹרוֹת לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵחַ לְאֵיזֶה מָקוֹם, אִם יֵשׁ אֵיזֶה דָבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּינְתַיִים אֵין הֶבֶל הַנּוֹפֵחַ עוֹלֶה וּמַגִּיעַ כְּלָל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, כָּכָה מַמָּשׁ, אִם יֵשׁ דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּין גּוּף הָאָדָם לִבְחִינַת הֶבֶל הָעֶלְיוֹן.
אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין שׁוּם דָּבָר גַּשְׁמִי וְרוּחָנִי חוֹצֵץ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כִּי ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא״, וּ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וְ״לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ״, ״בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד״, וְ״אִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְכוּ׳״.
אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״כִּי אִם עֲווֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם״. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁהֵם נֶגֶד רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא הַמְחַיֶּה אֶת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״ (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שֶׁהוּא מְקוֹר הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳, וְנִרְמָז בְּקוֹצוֹ שֶׁל יוּ״ד).
וְזֶהוּ עִנְיַן הַכָּרֵת, שֶׁנִּכְרָת וְנִפְסָק חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה מִשֵּׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּמְשְׁכָה מֵהֵ״א תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת אֱמוֹר: ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי, אֲנִי ה׳״ – ״מִלְּפָנַי״ דַּיְיקָא.
וּבִשְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת – עַל כָּל פָּנִים הֵן פּוֹגְמִין הַנֶּפֶשׁ, כַּנּוֹדָע; וּפְגַם, הוּא מִלְּשׁוֹן פְּגִימַת הַסַּכִּין.
וְהוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, מֵחֶבֶל עָב שָׁזוּר מִתַּרְיַ״ג חֲבָלִים דַּקִּים, כָּכָה חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל – כָּלוּל מִתַּרְיַ״ג מִצְוֹת, וּכְשֶׁעוֹבֵר חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחַת מֵהֵנָּה – נִפְסָק חֶבֶל הַדַּק וְכוּ׳.
אַךְ גַּם בְּחַיָּיב כָּרֵת וּמִיתָה נִשְׁאָר עֲדַיִין בּוֹ הָרְשִׁימוּ מִנַּפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, וְעַל־יְדֵי זֶה יָכוֹל לִחְיוֹת עַד נ׳ אוֹ ס׳ שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר (וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ״ל שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ בְּחִינַת הַמַּקִּיף וְכוּ׳ – אֵינוֹ עִנְיָן לְחַיֵּי גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף, וּמַיְירִי עַד נ׳ שָׁנָה, אוֹ בִּזְמַן הַזֶּה – כְּדִלְקַמָּן):
תניא, ליקוטי אמרים נ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל – הֵן מִסִּטְרָא דְיַמִּינָא וּבְחִינַת ״כֹּהֵן אִישׁ חֶסֶד״, וְנִקְרָאוֹת ״כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים״, מִלְּשׁוֹן ״נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ לְבֵית אָבִיךָ״.
אַךְ יֵשׁ עוֹד בְּחִינַת אַהֲבָה הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, כְּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף, וְהִיא אַהֲבָה כְּ״רִשְׁפֵּי אֵשׁ״ – מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת עֶלְיוֹנוֹת דְּבִינָה עִילָּאָה.
דְּהַיְינוּ, שֶׁעַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב – תִּתְלַהֵט וְתִתְלַהֵב הַנֶּפֶשׁ לִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְמַלְכָּא, כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת עַזָּה הָעוֹלָה לְמַעְלָה, וְלִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְהָעֵצִים שֶׁנֶּאֱחֶזֶת בָּהֶן, וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי תִּגְבּוֹרֶת יְסוֹד הָאֵשׁ אֱלֹהִי שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמִזֶּה בָּאָה לִידֵי צִמָּאוֹן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי״, וְאַחַר כָּךְ לִבְחִינַת ״חוֹלַת אַהֲבָה״, וְאַחַר כָּךְ בָּאָה לִידֵי כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״גַּם כָּלְתָה נַפְשִׁי״.
וְהִנֵּה, מִכָּאן יָצָא שׁוֹרֶשׁ הַלְוִיִּם לְמַטָּה [וְלֶעָתִיד שֶׁהָעוֹלָם יִתְעַלֶּה – יִהְיוּ הֵם הַכֹּהֲנִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם״ שֶׁהַלְוִיִּם שֶׁל עַכְשָׁיו יִהְיוּ כֹּהֲנִים לֶעָתִיד], וַעֲבוֹדַת הַלְוִיִּם הָיְתָה לְהָרִים קוֹל רִינָּה וְתוֹדָה, בְּשִׁירָה וְזִמְרָה, בְּנִיגּוּן וּנְעִימָה, בִּבְחִינַת ״רָצוֹא וָשׁוֹב״, שֶׁהִיא בְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ כְּשַׁלְהֶבֶת הַיּוֹצֵא מִן הַבָּזָק, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [פֶּרֶק בּ׳ דַּחֲגִיגָה].
וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר עִנְיָן זֶה הֵיטֵב בְּמִכְתָּב, רַק כָּל אִישׁ נִלְבָּב וְנָבוֹן, הַמַּשְׂכִּיל עַל דָּבָר וּמַעֲמִיק לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וּתְבוּנָתוֹ בַּה׳ – יִמְצָא טוֹב וְאוֹר הַגָּנוּז בְּנַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ [יֵשׁ מִתְפָּעֵל כוּ׳ וְיֵשׁ מִתְפָּעֵל כוּ׳], אַחֲרֵי קְדִימַת יִרְאַת חֵטְא, לִהְיוֹת סוּר מֵרָע בְּתַכְלִית שֶׁלֹּא לִהְיוֹת ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים״ כוּ׳ חַס וְשָׁלוֹם.
וְהִנֵּה, סֵדֶר הָעֲבוֹדָה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ, הִיא בִּבְחִינַת ״שׁוֹב״ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: ״וְאִם רָץ לִבְּךָ – שׁוּב לְאֶחָד״, פֵּירוּשׁ ״וְאִם רָץ לִבְּךָ״ – הִיא תְּשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי, כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת וּמִתְלַהֶבֶת וּמִתְלַהֶטֶת בִּמְאֹד מְאֹד עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, לְהִשְׁתַּפֵּךְ אֶל חֵיק אָבִיהָ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְלָצֵאת מִמַּאֲסָרָהּ בַּגּוּף הַגּוּפָנִי וְגַשְׁמִי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ – אֲזַי, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״ בַּגּוּף הַזֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, עַל יְדֵי תּוֹרַת חַיִּים, לִהְיוֹת דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים לְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: ״לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁהַיִּחוּד הַנֶּעְלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא״.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״לְכָה דוֹדִי וְכוּ׳״. וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ וכוּ׳״, וְאֶלָּא אֵיךְ יִהְיֶה רְצוֹנוֹ? וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת עַל מִשְׁנָה זוֹ – ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״, בְּעֶזְרַת חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.