66

בשבילן כדי שיהיו השנים שני החמה"⁶⁵.

אך מפשטות לשון הרמב"ם מובן, שאין זה רק לצורך המועדים, כדי שפסח יחול בזמן האביב, ובמיוחד כאשר אין הוא מזכיר זאת כלל בהלכה, והוא רק מצטט את חלק הפסוק "שמור את חודש האביב", אלא הלכה זו היא לגבי השנה בכלל, שהשנים תהיינה שנות חמה⁶⁶, אלא שלומדים זאת מ"שמור את חודש האביב"⁶⁷.

יש להבין: אמנם המחזור כולו, הכלל של תקופת תשע עשרה השנים, מתאים לשנות החמה, עקב חודש העיבור שמוסיפים, ולסיום המחזור של תשע עשרה שנים מתואמות שנות הלבנה עם שנות החמה עד אשר "לא יישאר ממנין ימי החמה בכל תשע עשרה שנה חוץ משעה אחת וארבע מאות ושמונים וחמישה חלקים"⁶⁸,

אך למעשה כל שנה בפני עצמה – וכך כל השנים – אינה שנת חמה בעלת שס"ה ימים, אלא שנה של שנים עשר חודשי לבנה – שנ"ד יום, או של שלושה עשר חודשי לבנה – שפ"ג יום⁶⁹.

יא. "מחשבין... שני חמה"

לפי כל האמור לעיל יש לומר: כיון שמצות קידוש החודש היא כדי לגלות את מטרת בריאת הזמן בשביל התורה ובשביל ישראל, כדלעיל, שהזמן הופך למציאות של תורה, מובנת הדגשת הרמב"ם "והשנים שאנו מחשבין הם שני חמה", כי הכוונה היא שהמצוה תשפיע על כל פרט של הזמן. לא רק בחלק הזמן שהוא "חודש", הקשור לסיבוב הלבנה, אלא גם לזמן של "שנה", הכרוך בסיבוב החמה – כי ללבנה אין שנה כלל⁷⁰.

ולכן אין די בחישוב התקופות והזמנים לפי מהלך השמש רק כדי לדעת מתי להוסיף את חודש העיבור כדי שפסח וחודש ניסן יחולו בזמן האביב⁷¹, שזהו פרט ודין לגבי חדשי השנה בלבד, אלא הזמן של השנה עצמה כולה צריך להיות מציאות של תורה כשלעצמו, אשר על ידי כך "מגיע" זמן החמה לתכלית בריאתו. וזאת על ידי שבית דין מחשבים את שנות החמה עצמן.

ומשום כך אנו מוצאים מספר הלכות וציוויים של התורה הקשורים לשנת