258

אך גם זו אינה אחדות מושלמת, כי יהודה יהיה לעולם נעלה יותר ובנפרד מיוסף, ובנוסף לכך, אי אפשר לומר זאת על מלכות יוסף – מלכות עשרת השבטים, כי בכל מקום מפורש, שלעתיד לבוא תהיה המלכות של מלך המשיח בלבד, כפי שמובן גם מדברי ההפטרה עצמה: "ומלך אחד יהיה לכולם .. ורועה אחד יהיה לכולם".

והמופיע במדרשי חז"ל¹¹ אודות משיח בן יוסף¹², אין מדובר על אותה תקופה של משיח בן דוד¹³, אלא בתקופה קודמת – לפני שמתממשת בפועל מלכות משיח בן דוד.

ב. "תקרובתא דעלמא בעלמא"

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר, את הסיפור המובא בזוהר¹⁴ לפני הביאור, כדלעיל, על משמעות הגשת יהודה ליוסף, שהיא "תקרובתא דעלמא בעלמא .. למהוי כולא חד", וכך מסופר שם:

רבי יצחק ורבי יהודה הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא (= ישבו לילה אחד ועסקו בתורה), אמר רבי יצחק לרבי יהודה: הא תנינן דכר ברא קודשא בריך הוא עלמא (= הרי Wנינו¦ שכאשר ברא הקדוש־ברוך־הוא את העולם) עבד עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה (= עשה עולם תחתון בדומה לעולם עליון) וכולא דא לקבל דא ואיהו יקרי' לעילא ותתא (= והכל הוא זה כנגד זה וזהו כבודו למעלה ולמטה), אמר רבי יהודה הכי הוה ודאי (=כך הוא ודאי) וברא אדם על כולא, הדא הוא דכתיב¹⁵ (=שנאמר) אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי .. דאיהו קיומא דעלמא למהוי כולא בשלימו חד (= שהוא קיום העולם המביא את העולם לשלמות אחת).

אבי מורי נ"ע מבאר בהערותיו על הזוהר¹⁶, כדרכו – לפי הקבלה, את הקשר שבין האמרות לבין אומריהן, שמצד בחינת רבי יצחק, גבורה¹⁷, הרי "עלמא תתאה (רק) כגוונא דעלמא עילאה", כלומר, שיש ביניהם דמיון, אך אלה הם עולמות שונים, ובחינת רבי יהודה, חסד¹⁷, פועלת, שהקשר שבין "עלמא תתאה" לבין "עלמא עילאה" לא יהא רק בהיותם דומים ומתאימים זה