172

דבר, כי הקדוש־ברוך־הוא "מתחרט" עליהן ואין בהם רצונו הפנימי.

אך כאשר מקדימים לכך את הענין "ברא הקדוש־ברוך־הוא", מדגישים שישנה בהם בריאתו ורצונו של ה', ולכן יש בהם ענין של נצחיות, משום הניצוץ האלקי שבהם, כבכל הענינים אשר "ברא הקדוש־ברוך־הוא". אך יחד עם זאת מוסיפים שיש בהם גם צד שלילי,

ולהיפך – ענין זה אינו אמיתי בהם ועתיד להתבטל.

ח. ב"ירושלמי" – הצד החיובי והנצחי

לפי זה מובנת הסיבה להבדל בין הבבלי לירושלמי:

בירושלמי מדובר על דברים שיש בהם נצחיות משום שהקב"ה בראם – "ברא הקב"ה" – ולכן יתקיימו גם לעתיד לבוא, ורק הצד השלילי שבהם יתבטל – "ותהא שבראן".

לפיכך משמיט הירושלמי את הגלות כפרט, כי הגלות בפועל היא כולה שלילית ותתבטל לחלוטין לעתיד לבוא. והוא מונה רק שלשה דברים: "כשדים וישמעאלים ויצר הרע", כי גם לעתיד לבוא יתקיימו אומות העולם, אלא באופן שלא יזיקו ח"ו לישראל, כי אם, להיפך, הם ייהפכו לטוב ואף יסייעו לישראל, כנאמר³⁸ "ועמדו זרים ורעו צאנכם", וכנאמר³⁹ "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד",

וכך גם לגבי היצר הרע, שלעתיד לבוא יתבטל רק הרע שבו, אך חיותו וכחו ייהפכו לטוב ויתקיימו לעתיד לבוא.

וכפי שהיה לפני החטא – WמW© גדול⁴⁰. ואף יותר מכך, בדומה ליתרון שבא על ידי חזרה בתשובה.

כלומר, זאת לא רק משום התועלת שביצר הרע, שיהודי מתעלה לדרגה נעלה יותר על ידי התגברות עליו (שהרי ענין דומה לכך קיים גם בגלות), אלא משום שהיצר הרע עצמו יתקיים לעתיד לבוא כי הוא ייהפך לטוב⁴¹, ובדומה לנאמר בירושלמי⁴² על אברהם אבינו ע"ה "ומצאת את לבבו נאמן לפניך"⁴³, שאברהם אבינו "עשה יצר הרע טוב"⁴⁴. ואף אצל כל יהודי במעשה ובאופן זמני קיים ענין דומה: "בכל לבבך – בשני יצריך"⁴⁵.