124

[יתירה מזו: ישנו איסור וחיוב כרת על שחוטי חוץ, "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'... (וחובה היא) אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם... לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו... לה'... וזרק... על מזבח ה'³⁷].

לכן מפרש רש"י – "אמר הקדוש־ברוך־הוא תבא עגלה בת שנתה כו' ותערף כו'": כאן ישנה אמירה נוספת ומיוחדת של הקדוש־ברוך־הוא, המהוה חידוש לגבי שאר התורה – אופן חדש של כפרה, שאינו קיים בשאר הקרבנות^* ושאר ענייני כפרה בתורה. כאן מגיעה הכפרה על־ידי כך שהפעולה, והמקום, והקרבן – הינם בהתאם לפרטים של ההריגה.

על פי זה מובן מדוע רש"י מפרש "אמר הקדוש־ברוך־הוא תבא עגלה..." בהמשך ל"קוצץ ערפה בקופיץ", לא רק משום שעצם השינוי של עריפה (ולא שחיטה) מורה כי אין זו פעולת כפרה כמו בשאר הקרבנות, אלא גם – משום שזהו פרט עיקרי המכריח את הפירוש "אמר הקדוש־ברוך־הוא...".

ד. פעולת העריפה מעשה מקביל לפרטי העבירה

להבנת הענין יש להקדים: קודם לכן, בפרשת בא³⁸ לגבי פטר חמור מפרש רש"י על "(ואם לא תפדה) וערפתו"³⁹: עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו, הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו".

גם שם מגיע הטעם "הוא הפסיד..." כהמשך לפירוש על "וערפתו" (בדומה לנאמר בפרשתנו⁴⁰), אך בכל זאת רש"י אינו מוסיף שם "אמר הקדוש־ברוך־הוא" – מדוע איפוא רש"י משנה כאן מפירושו בפרשת בא?

ועל פי מה שנתבאר לעיל הדבר מובן: עריפה לגבי שחיטה – היא מיתה באופן אכזרי, כאשר "עורפו בקופיץ מאחוריו" באה מיתת הבהמה על־ידי יסורים וצער⁴¹. לעומת זאת בשחיטה מן הצוואר – אין שוברים את עצם