10
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אומר רק "ונקראו21 תולדות משה", אלא אף "נעשו אלו התולדות שלו".
ב) מדוע מאריך רש"י בלשונו ואומר "(שלמדן) מה שלמד מפי הגבורה" – רש"י צריך היה לומר בקצרה, וכפי שהוא אכן אומר בקטע הראשון "שלמדן תורה"22?
אף אם נאמר, שמשום שבפסוק מופיע הניסוח "ביום דבר ה' את משה", לכן מדגיש גם רש"י בהתאם לכך שהוא למד עמם את מה שאמר לו הקדוש־ברוך־הוא עדיין אין הכל ברור: אם כך, מדוע משנה רש"י מלשון הפסוק וממשמעותו, ואומר (א) "מה שלמד", ולא – "מה ששמע", (ב) "מפי הגבורה", ולא "מפי ה'", וכדומה?
ג. בני אהרן – תולדות משה ממש?
ההסבר לכך הוא:
רש"י אינו יכול להסתפק בפירוש "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", כי בפסוק נאמר "ואלה תולדות אהרן ומשה":
אילו היה כתוב בפסוק רק "תולדות משה", נתן היה לומר, שהתורה משתמשת במילה "תולדות" במשמעותה המושאלת23, שעל ידי ש"למדן תורה", לכן "מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". כפי שרש"י כבר פירש לפני כן על הפסוק24 הנאמר אודות אברהם "הנפש אשר עשו בחרן – שהכניסן תחת כנפי השכינה... ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום". ובדומה לכך מפרש רש"י בפסוק מאוחר יותר25 – בקשר ללימוד התורה, כבפסוקנו: "ושננתם לבניך, אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים".
אך כאן נאמר "ואלה תולדות אהרן ומשה": התורה מזכירה את שניהם ביחד, ש"ואלה" הם תולדותיו של משה בדיוק כפי שהם תולדות אהרן. ותמוה: כיצד אפשר להשוות בין היותם תולדות אהרן – שעצם מציאותם היא תולדה של אהרן – לבין היותם תולדות משה עקב לימוד תורה עמם, שלמרות כל המעלה הגדולה שבכך, בכל זאת, לכאורה, אין כאן חידוש בעצם מציאותם, ואפשר
הערות
- 21. ועד"ז בפרש"י שהועתק לקמן בפנים (ס"ג) "שהתלמידים קרוים בנים".
- 22. בדבק טוב כאן מפרש שכוונת רש"י שלמדן לא רק המצות לבד כ"א "כל מה שלמד מפי הגבורה", ובזה מתרץ רש"י למה רק בני אהרן נק' תולדות משה, כי לשאר בנ"י אמר רק המצות לבד. אבל (נוסף על זה שעדיין אינו מתורץ הדיוק דלקמן): ב"סדר המשנה" דס"פ תשא מוכח שגם לשאר העם אמר לא רק המצות לבד כ"א מה ש"למד מפי הגבורה". וראה המשך לשון רש"י "נמצא ביד כל העם א' כו' ביד בני אהרן שלשה כו'".
- 23. ראה גם שמות ב, י. רש"י וישב לז, יו"ד. ס"פ ויחי. ולהעיר מבראשית ד, כ־כא (וברש"י). פרש"י ר"פ נח. ועוד.
- 24. לך יב, ה.
- 25. ואתחנן ו, ז. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ט ע' 34 ואילך (ועיי"ש החידוש בפרש"י שם לגבי פרש"י דפרשתנו).
רש"י על בראשית ל״ז:י׳ - הטקסט מספריא
ויספר אל אביו ואל אחיו. לְאַחַר שֶׁסִּפֵּר אוֹתוֹ לְאֶחָיו חָזַר וְסִפְּרוֹ לְאָבִיו בִּפְנֵיהֶם:
ויגער בו. לְפִי שֶׁהָיָה מֵטִיל שִׂנְאָה עָלָיו:
הבוא נבוא. וַהֲלֹא אִמְּךָ כְבָר מֵתָה, וְהוּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהַדְּבָרִים מַגִּיעִין לְבִלְהָה שֶׁגִּדְּלַתּוּ כְּאִמּוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן שֶׁאֵין חֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְיַעֲקֹב נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַדָּבָר מִלֵּב בָּנָיו שֶׁלֹּא יַקְנִיאוּהוּ, לְכָךְ אָמַר לוֹ הֲבוֹא נָבוֹא וְגוֹ' – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּאִמְּךָ כָּךְ הַשְּׁאָר הוּא בָטֵל:
ויספר אל אביו ואל אחיו AND HE TOLD IT TO HIS FATHER AND TO HIS BRETHREN — After he had related it to his brothers (see 5:9) he again related it to his father in their presence.
ויגער בו AND HIS FATHER REBUKED HIM because he was arousing hatred against himself by relating the dream.
הבוא נבוא SHALL WE INDEED COME — “Is not your mother long since dead?” He did not, however, understand that the statement really alluded to Bilhah who had brought him up as though she were his own mother (Genesis Rabbah 84:11). Our Rabbis inferred from here that there is no dream but has some absurd incidents (Berakhot 55). Jacob’s intention in pointing out the absurdity of Joseph’s mother, who was dead, bowing down to him was to make his sons forget the whole matter so that they should not envy him, and on this account he said to him, “Shall we indeed come etc.” — meaning, just as it (the fulfillment of the dream) is impossible in the case of your mother so the remainder of the dream is absurd.
רש"י על דברים ו׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ושננתם. לְשׁוֹן חִדּוּד הוּא, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר לֹא תְהֵא צָרִיךְ לְגַמְגֵּם בּוֹ אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד (ספרי; קידושין ל'):
לבניך. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּייִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וְאוֹמֵר (מלכים ב ב') בְּנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל, וְכֵן בְּחִזְקִיָּהוּ, שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָם בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' כ"ט) בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ. וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים (שֶׁנֶּאֱמַר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם) כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ספרי):
ודברת בם. שֶׁלֹּא יְהֵא עִקַּר דִּבּוּרְךָ אֶלָּא בָּם – עֲשֵׂם עִקָּר וְאַל תַּעֲשֵׂם טָפֵל (שם):
ובשכבך. יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב בַּחֲצִי הַיּוֹם, תַּ"ל ובקומך, יָכוֹל אֲפִלּוּ עָמַד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, תַּ"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך – דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תוֹרָה, זְמַן שְׁכִיבָה וּזְמַן קִימָה (שם):
ושננתם AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY — This word expresses the idea of being sharply impressed, the meaning being, that they should be impressed (familiar) in thy mouth, so that if a person asks you anything concerning them, you will not need to stammer (hesitate) about it, but tell him forthwith (Sifrei Devarim 34:1; Kiddushin 30a)
לבניך [AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY] UNTO THY CHILDREN — These are the disciples. Everywhere do we find that disciples are termed בנים, as it is said, (Deuteronomy 14:1) “Ye are children (בנים) of the Lord your God”; and it says, (2 Kings 2:3), “The sons of (בני) the prophets who were in Bethel”. So. too, do we find in the case of Hezekiah that he taught Torah to all Israel and termed them בנים, as it is said, (II Chronicles 29:11), “My sons (בני) be not now negligent". And even as disciples are termed בנים, “children", so the teacher is termed אב, "father", as it is said, (2 Kings 2:12) that Elisha referred to his teacher Elijah by the words, "My father, my father, the chariot of Israel, etc." (Sifrei Devarim 34:4).
ודברת בם AND THOU SHALT SPEAK OF THEM — i.e. that your principal topic of conversation should be only about them: make them the principal, and do not make them of secondary importance (Sifrei Devarim 34:6).
ובשכבך AND WHEN THOU LIEST DOWN — One might think that this means: even if one lies down (retires to bed) in the middle of the day, and that ובקומך AND WHEN THOU RISEST UP means: even if you rise up in the middle of the night! It, however, states בשבתך בביתך ובלכתך בדרך WHEN THOU SITTEST IN THY HOUSE AND WHEN THOU WALKEST BY THE WAY: The Torah is thus speaking of the usual way of living, and this therefore means, the usual time of lying down and the usual time of rising up (cf. Sifrei Devarim 36:9).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.