73

מחוץ למחנה מושבו הוא מהעונשים החמורים ביותר⁴¹.

ומכך לומדים גם לגבי עונשים אחרים. שהם מהווים התחלה ושלב בתיקון האדם,

כשם שהנגעים, עם ימי ההסגר והודאות, הם ענין של "תזריע" – שמי שנחשב כמת ייהפוך לבריה חדשה.

ה. שני הסוגים בדיני המצורע

ויש לומר, שמכך נובעת מסקנה להלכה:

את ההלכה⁴² בענין המצורע, ש"כל ימי אשר הנגע בו יטמא... בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"³⁸, ניתן להגדיר בשני אופנים – או שזוהי הלכה בדומה לטמאים אחרים (זבים וזבות וטמאי מתים) אשר אסור להם לשהות בתוך מחנה שכינה או מחנה לויה, ובדומה לכך צריך המצורע, מפני שטומאתו חמורה יותר, לשהות מחוץ לשלשת המחנות, אף מחוץ למחנה ישראל, וממילא "בדד ישב..."⁴³. או שהאזהרה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" היא הלכה המיוחדת דוקא לגבי המצורע, לא מפני טומאתו, אלא מפני המיוחד שבמצורע לעומת הטמאים האחרים.

לכאורה, חלים אצל המצורע דינים משני סוגים: א) דין כללי ככל הטמאים, המופיע בפרשת נשא⁴⁴: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". והסיבה היא "ולא יטמאו את מחניהם"⁴⁵ – מפני המחנות, וזהו דין הקשור לטומאתו של המצורע. ב) הציווי "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" – דין מיוחד אצל מצורע, הקשור דוקא אליו, לטהרתו, ולא רק לצורך הרחקתו מהמחנות מפני טומאתו.

ויש לומר, שבין שני סוגי דינים אלו יש כמה הבדלים להלכה, ומהם:

א) בדין הכללי "וישלחו מן המחנה" חשוב ביותר הצד השלילי, שהוא לא יהיה במחנה – ולא יטמאו את מחניהם", ולכן, כשבטלו מחנות, הרי גם אז אין הוא במחנה. ולעומת זאת בדין "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" חשוב יותר הצד החיובי – שהמצורע יהיה בדד מחוץ למחנה – ולכן, אם לא יתבצע אצלו מסיבה כלשהי הענין של "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", כאשר לא היתה מציאות של מחנות וכדומה, הרי יוצא מכך, לפי זה, שאז הוא לא יוכל להגיע לידי טהרתו. כמבואר במקום אחר⁴⁶.