56
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. שיתוף אשה כ"קוואטערין" בברית מילה
לפי מנהג ישראל משתתפים בהכנסתו של ילד בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום זוג "קוואטערס© " (=שושבינים המובילים את הילד לברית) איש ואשתו וכו'. ה"קוואטערין© " מביאה את הילד אל הפתח של בית הכנסת או החדר שבו מלים את הילד, וה"קוואטער© " לוקח ממנה את הילד ומביאו ל"כסא של אליהו"1.
"מנהג ישראל תורה היא"2, ומובן, שגם מנהג זה הקיים בישראל "תורה היא"3.
הערות
- 1. ראה מג"א סי' תקנא סק"ג. פמ"ג שם. שערי תשובה שם. ובערוך השלחן יו"ד סרס"ה סל"ה, ושם: ואשה מחזקת התנוק בכר או בכסת ובעלה לוקח מידה או בחור ובתולה והוא מוליכו למקום הכסא של אליהו. ובשו"ת לבושי מכלול (להר"י הובנער) סי' חי אות מם (הובאו דבריו בספר ברית אבות (מונקאטש תרנ"ח) על הלכות מילה ס"ה אות כח בסופו): עכשיו חולקין כבוד יותר להקוואטער© וגם לפעמים לובש בגדי שבת ושמעתי דנקרא כן מלשון כבוד טיער דכבודו אצל הפתח כו' – משום דמפזר ממון על הברי"מ יותר מכל הכיבודין ע"כ חולקים לו כבוד (בעלי' לתורה) ומנהג ישראל תורה הוא. וראה לקמן הערה 3.
- 2. ראה תוד"ה נפסל (מנחות כ, ב). ושם: מנהג אבותינו תורה היא. ועד"ז במהרי"ל הובא ברמ"א שו"ע יו"ד סשע"ו ס"ד. ובמנהגים ישנים מדורא ע' 153 "והמנהג תורה היא". וראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א.
- 3. ע"ד מקור מנהג זה – ראה רמ"א יו"ד סרס"ה סי"א (ממהרי"ל): ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר .. ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עדביתהכנסת ואזלוקחהאיש ממנה ונעשה סנדק. ובמהרי"ל הלכות מילה קרוב לסופו: האשה שהיא בעלת ברית ליטול הילד מהיולדת להוליכו לבית הכנסת להמול תוליכנו עד פתח בית הכנסת ולא תכנס אל תוכו להיות ג"כ סנדיק לשם להמול הילד על ברכי' כו' ואמר דיש אנשים כשנעשו סנדיקין ואין נשותיהן עמהם הולכים בעצמם כו' (הובא גם במטה משה ח"ז עניני מילה פ"ד אות ה. ושם גם מתשב"ץ (קטן) סשצ"ז. וראה מטה משהשם סדרהמילהוברכותי'בתחלתו).ועד"ז בכללי המילה לר' יעקב הגוזר (ע' 64 בהוצאת ברלין תרנ"ב. ירושליםתשל"א)ונושאאותואשתבעלבריתבהדר לביהכ"נ. ומשמע דעצם המנהג מקורו מהשתתפות האשה בסנדקאות כאשת בעל הברית – סנדק (וראה גם מהרי"ל שם. כללי המילה שם ע' 66. מטה משה שם (אות ג) הראי' שמביאין ממדרש תהלים (באבער) מזמור לה (וביל"ש שם) "בברכיי אני נעשה סינדיקנוס לילדים", ועד"ז באור זרוע הל' מילה סק"ז. רוקח סק"ח. ועוד). וכן משמע בלקט יושר (לתלמיד בעל תרומת הדשן) יו"ד ע' נב (ברלין תרס"ג), ושם נזכר מפורש "קבאטר" (אלא שהכוונה שם לסנדק). וראה גם שו"ת יוסף אומץ (להחיד"א) ספ"ה. כתר שם טוב גאגין ח"ב סתרל"ט, תרסא־ב (ושם גם בשורש ובפירוש המלה "סנדקות". וראה גם הערות באבער למדרש תהלים שם).
- 4. להעיר מהשקו"ט באיגוד לולב וטלית ציצית והטלתן ע"י נשים (טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח ר"ס יד (ס"ב) ובנ"כ שם. וש"נ. מג"א סתרמ"ט סק"ח, ובפרמ"ג ומחצית השקל שם. וש"נ).
- 5. ראה מג"א שבהערה 1: הנשים רגילות ג"כ ללבוש בגדי שבת היינו לפי שזה הוא עיקר מצותם. וראה מחצית השקל ושערי תשובה שם. וראה שו"ת חת"ס יו"ד סי' קסב. ובמהרי"ל שם: שהוא ואשתו תוך ל' לובשים בגדי שבת כשהן בעלי ברית. וראה בשאר ספרים שנסמנו בהערה 3 ולקמן הערה 17.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
שולחן ערוך, יורה דעה שע״ו:ד׳ - הטקסט מספריא
עַכְשָׁו נוֹהֲגִים שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְמַר סְתִימַת הַקֶבֶר מֵעָפָר אוֹ לְאַחַר שֶׁהָפַךְ הָאָבֵל פָּנָיו מִן הַמֵּת, חוֹלְצִין מִנְעָל וְסַנְדָּל וּמַרְחִיקִין מְעַט מִבֵּית הַקְבָרוֹת, וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלְשִׁין עָפָר וְתוֹלְשִׁין עֲשָׂבִים, וּמַשְׁלִיכִים אַחַר גֵוָם וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶם בְּמַיִם. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹשְׁבִים ז"פ, מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחוֹת מְלַוּוֹת אוֹתוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין, בּוֹרְחִין מִמֶּנּוּ (מהרי"ל בִּתְשׁוּבָה כ"ג בְּשֵׁם י"א). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ לֵישֵׁב רַק ג"פ, אַחַר שֶׁרָחֲצוּ הַיָּדַיִם, וְאוֹמְרִים כָּל פַּעַם: וִיהִי נֹעַם וְגו' (תְּהִלִּים צ, יז), יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר (תְּהִלִּים צא, א) וְגו' וּכְשֶׁנִּקְבָּר הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, יְכוֹלִין לֵישֵׁב כָּךְ ג"פ כְּמוֹ בַּחֹל (מ"כ בְּהַגָּהוֹת מִנְהָגִים). וְהוּא הַדִּין אִם נִקְבַּר סָמוּךְ לְשַׁבָּת, עוֹשִׂין כֵּן בְּשַׁבָּת. וְנָהֲגוּ לְהַקְפִּיד אִם יִכָּנֵס אָדָם לְבַיִת אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּרְחַץ וְיֵשֵׁב ג"פ, וּמִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ תּוֹרָה (שָׁם במהרי"ל). וְנִמְצָא בְּמִדְרָשׁוֹת לוֹמַר קַדִּישׁ עַל אָב (כָּל בּוֹ וריב"ש בְּשֵׁם תַּנְחוּמָא וְסִפְרִי, וּבְחַיֵּי בְּשֵׁם מַסֶכֶת כַּלָּה, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַזֹּהַר, וּבְאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ רַבָּא) ; עַל כֵּן נָהֲגוּ לוֹמַר עַל אָב וָאֵם קַדִּישׁ בַּתְרָא י"ב חֹדֶשׁ, וְכֵן נָהֲגוּ לְהַפְטִיר בַּנָּבִיא, וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁחוֹזְרִין הַנְּשָׁמוֹת לְגֵיהִנֹּם, וּכְשֶׁהַבֵּן מִתְפַּלֵּל וּמְקַדֵּשׁ בָּרַבִּים, פּוֹדֶה אָבִיו וְאִמּוֹ מִן הַגֵּיהִנֹּם (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הַגָּהוֹת). וְנָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ עַל הָאֵם אַף עַל פִּי שֶׁהָאָב חַי עֲדַיִן, אֵינוֹ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֹאמַר קַדִּישׁ עַל אִמּוֹ (סְבָרַת הַבֵּית יוֹסֵף עַל פִּי הַמִּנְהָג). מִצְוָה לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת אָב אוֹ אֵם (ריב"ש וְכָל בּוֹ). שְׁלֹשָׁה אַחִין וְאִישׁ נָכְרִי, הַשְּׁלֹשָׁה אַחִין נוֹטְלִין הַשְּׁלֹשָׁה קַדִּישִׁין וְהָאוֹמֵר נוֹטֵל קַדִּישׁ אֶחָד. וְנָהֲגוּ שֶׁאִם מַגִּיעַ לְאָדָם יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם קַדִּישׁ יָתוֹם לְעוֹלָם, וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, מִתְפַּלֵּל; וְאִם יֵשׁ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, נָהֲגוּ שֶׁתּוֹךְ שִׁבְעָה לְאֶבְלָם הֵם קוֹדְמִים, וְאֵין לוֹ קַדִּישׁ כְּלָל; תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ קַדִּישׁ אֶחָד; לְאַחַר ל', כָּל הַקַּדִּישִׁים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵם שֶׁלּוֹ. וּמוֹנִין שִׁבְעָה וְל' מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הָאָבֵל מִיָּד (במהרי"ל). וְאִם נָכְרִי הוּא כְּאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר לְעִנְיַן קַדִּישׁ זוֹ, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג (אָגוּר). וְאֵין מָקוֹם לְקַדִּישׁ זוֹ אֶלָּא עַל אָב וָאֵם בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר קְרוֹבִים (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְאִם אֵין בב"ה אָבֵל עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אוֹמֵר אוֹתוֹ קַדִּישׁ מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב וָאֵם, בְּעַד כָּל מֵתֵי יִשְׂרָאֵל. (שָׁם) וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁשְּׁאָר קְרוֹבִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל קְרוֹבֵיהֶם כְּשֶׁאֵין אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יֵשׁ אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, אוֹמְרִים שְׁאָר קְרוֹבִים, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵין אוֹמְרִים כָּל כָּךְ קַדִּישִׁים כְּמוֹ הָאֲבֵלִים עַל אָב וָאֵם (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ד) ; וְהוֹלְכִין בְּכָל זֶה אַחַר הַמִּנְהָג, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִנְהָג קָבוּעַ בָּעִיר. וְהָאֲבֵלִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (בְּאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם ר"י מקורבי"ל), אֲבָל לֹא נָהֲגוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (כֵּן הוּא בִּתְשׁוּבַת מהרי"ל), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, אֲבָל בִּימוֹת הַחֹל, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל וְיוֹתֵר מוֹעִיל מִקַּדִּישׁ יָתוֹם שֶׁלֹּא נִתְקַן אֶלָּא לִקְטַנִּים; וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, יִתְפַּלֵּל לַמְנַצֵּחַ וּבָא לְצִיּוֹן וְכו' (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּתְפִלָּה רַק י"א חֳדָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲבִיהֶם וְאִמָּם רְשָׁעִים, כִּי מִשְׁפַּט רָשָׁע י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם הָיוּ אֲבֵלִים כָּאן וּבָאוּ אַחַר כָּךְ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, הַשְּׁנִיִּים יֵשׁ לָהֶם הַקַּדִּישִׁים וְהַתְּפִלּוֹת כָּל ל' יוֹם מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר שֶׁנֶּהֱרַג בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, בָּנָיו אוֹמְרִים עָלָיו קַדִּישׁ (הרד"כ בַּיִת י"א ובב"ז) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"מ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.