261

העולם) ואזלי בההוא משכנא ובההוא ארונא" (=והולכים במשכן ובארון ההוא) עד שהגיע הדבר "לההיא נקודה דאיהו (=לנקודה שהיא) יפה נוף חדוה דכולא (מקומה של אבן השתיה) כיון דמטי להתם (=שהגיע לשם) כדין פתח ארונא (=אז פתח הארון) ואמר". – אם כוונתו של רבי ייסא היא שלא הארון אמר זאת, אלא "כנסת ישראל", די היה באומרו "האי קרא כנסת ישראל אמרה ליה". אך מכך שהוא כופל ואומר "בשעתא דאתבניא ביה מקדשא ועאל ארונה לאתריה" מובן שבכוונתו להוסיף ולציין שהענין איננו קשור רק לארון עצמו, אלא גם לזמן דאתבני בי מקדשא.

כלומר, שההבדל בין שלוש הדעות הוא הן לגבי השאלה מי אמר "זאת מנוחתי עדי עד" – ה"ארון", "כנסת ישראל" או "קודשא בריך הוא", והן לגבי השאלה על מה נאמרו הדברים: על מקומו (קדש הקדשים – על אבן השתיה), על זמן בית המקדש או על הזמן שישראל עושים רצון ה'.

אך יש להבין:

א) את מהות ההבדל בין שתי הדעות הראשונות: כיון שלגבי שתיהן מדובר כאן על אותה תקופה ואותו ענין – "ועאל ארונה לאתריה"⁶ – מהו ההבדל בין אמירת דברים אלו על ידי הארון או על ידי כנסת ישראל?

ב) בדעה הראשונה – מהו הקשר של ההקדמה אודות בנין המשכן "ועאל ארונא לגו קדשא" במשכן, והרי בפסוק "זאת מנוחתי עדי עד" מדובר אודות כניסת הארון לבית המקדש.

ב. הדעות השונות דנות בתכלית העיקרית של המשכן והמקדש

ההסבר לכך הוא: ההבדל בין שלוש הדעות הוא – מהו העיקר במשכן ובמקדש:

לפי הדעה הראשונה, כלשון הרמב"ן⁷, "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון". ולכן סוברת דעה זו ש"פתח ארונה ואמר זאת מנוחתי עדי עד", בהגיעו למקומו בקדש הקדשים.

לדעת רבי ייסא העיקר במשכן ובמקדש הוא שיהיה לישראל מקום קבוע לעבודת ה', בלשון הרמב"ם⁸ "בית .. מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה", ומטרה זו התבצעה בעיקר "בשעתא דאתבני בי מקדשא ועאל ארונא לאתריה", ויש לישראל בית