260

שיחה א

א. "זאת מנוחתי עדי עד" – דברי הזהר

בספר הזהר בפרשתנו¹ נאמר, שכאשר הגיע הארון בבית המקדש למקומו, על אבן השתיה² – "פתח ארונה ואמר³: זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה. רבי ייסא אמר: האי קרא (=פסוק זה) כנסת ישראל אמרה ליה בשעתא דאתבני ביה מקדשא ועאל ארונה לאתריה (=כנסת ישראל אמרה אותו בשעה שנבנה בית המקדש והארון נכנס למקומו). רבי חזקיה אמר: קודשא בריך הוא אמר ליה על כנסת ישראל (=הקדוש־ברוך־הוא אמר אותו על כנסת ישראל) כד ישראל עבדין רעותיה (=כשישראל עושים את רצון ה') דהא כדין קודשא בריך הוא יתיב על כורסי יקריה וחייס על עלמא וברכה ושלום וחביבותא דכולא אשתכח (=כי אז הקדוש־ברוך־הוא יושב על כסא כבודו ומרחם על העולם וברכה ושלום ואהבת הכל נמצא). וכדין אמר (=אז אמר) זאת מנוחתי עדי עד".

כפי שנראה בפשטות, נחלקות שלוש הדעות⁴ המובאות בזהר לשתיים: שתי הדעות הראשונות הן בהתאם למשמעות הפשוטה של הפסוקים, העוסקים בתקופה שבה הגיע הארון למקומו⁵,

אלא שלפי הדעה הראשונה אמר הארון "זאת מנוחתי עדי עד", ולדעת רבי ייסא אמרה זאת כנסת ישראל,

ואילו לפי הדעה השלישית אין לכך קשר למשמעות הפשוטה של הפסוקים, כאשר הארון הגיע למקומו בקדש הקדשים.

אך אין ברור: אם הדעה השלישית אינה קשורה למשכן ולמקדש ולכניסת הארון למקומו, שזהו תוכן דברי הזהר כאן, לא היה פירוש זה צריך להיות מובא כאן? והרי בודאי יש כמה וכמה פירושים על הפסוק "זאת מנוחתי".

בנוסף לכך, לגבי שתי הדעות הראשונות מובן, שההבדל איננו רק לגבי השאלה מי אמר "זאת מנוחתי עדי עד", וכפי שמוכח מן הנאמר בתחילת הענין בזהר, ש"שפירו דעלמא וחיזו דעלמא" (=יופי העולם ומראהו) לא נראו "בעלמא (=בעולם) עד שאתבני ואתקם משכנא ועאל ארונא לגו קודשא" (=עד שנבנה והוקם המשכן ונכנס הארון אל הקודש). ומאז "אתחזי חיזו דכלא בעלמא ואתתקן עלמא (=נראה מראה הכל בעולם והותקן