194
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ענינים נעלים, אלא משום שהוא עבד ה' המציית לרצונו ולציוויו של המלך.
אך לגבי ה"חפצא" – ההשפעה של המצוות בעולם52 – הרי, אדרבה, למצוות דאורייתא ישנו כח התורה53 להשפיע על החפצא, על מציאות העולם, באופן שאינו קיים אצל המצוות דרבנן, כדלעיל.
ולכן קריאת פרשת זכור54 היא מצוות עשה מן התורה, הנותנת כח נוסף לכך שזכירת עמלק תגשים את מחיית עמלק (בעניננו – עמלק שבאדם55).
ו. עמלק – ידיעה שאינה משפיעה למעשה
כיון שזכירת עמלק היא מצוה תמידית, מובן, שכל אחד צריך לעסוק בענין זה תמיד.
כי למרות שאין לומר ח"ו וח"ו, שיהודי צריך להשמר תמיד כדי שלא יהיה "יודע את רבונו ומתכוין56 למרוד בו". בכל זאת, יהודי צריך תמיד להשמר מפני המשמעות של "עמלק" בדקות. ובמיוחד כאשר עלול לנבוע מכך בסופו של דבר ענין של "יודע... ומתכוין למרוד בו", ר"ל.
וההסבר לכך הוא: על הפסוק* "כי יד על כס י"ה מלחמה לה' בעמלק", אומרים חז"ל ש"אין שמו שלם... עד שימחה שמו של עמלק"57 – כל עוד קיים עמלק אין שם ה' מושלם, הוא י"ה בלבד. עמלק מנוגד לאותיות ו'־ה' של שם הוי'.
ולכאורה, תמוה: כיון שעמלק מתכוין למרוד בו, בקדוש־ברוך־הוא, יש לשאול58: א) מדוע הוא מתנגד רק לשלימות השם – ולא לשם ה' בכלל? ב) בהתנגדות לשלימות השם – מדוע אין התנגדות לי"ה שבשם, הקודם ונעלה59 מו"ה? ג) אדרבה – כאשר נשאר י־ה, הרי נשאר שם שלם משבעת60 השמות שאינם נמחקים61?
הערות
- 52. שזהו ענין עיקרי בקיום המצות – עיין תניא פל"ז־לח.
- 53. להעיר מתו"א (לד, ב. דרמ"צ עד, ב) במעלת כח של דאורייתא על דרבנן, דבדאורייתא (שהיא המשכה מלמעלה למטה) "מי מעכב ומי מונע לה' ית"ש והיד ה' תקצר", משא"כ בדרבנן "שהם המשיכו להיות גילוי זה".
- 54. נוסף לזה שזכירת עמלק בכלל היא מ"ע מה"ת (שבזה שווה לשאר הזכירות הנ"ל ס"א). ולהעיר שגם בסה"מ תר"פ שם מדגיש שקריאת פ' זכור היא דאורייתא.
- 55. שפעולת המצוה בהאדם הו"ע של "חפצא" (שבגברא גופא).
- 56. להעיר מרמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- *. ס"פ בשלח.
- 57. פרש"י שם. תנחומא ס"פ תצא. פסיקתא דר"כ ופסיקתא רבתי פ' זכור. מדרש תהלים ט, ז.
- 58. להעיר משערי אורה (לר"י גיקטליא) ש"ט.
- 59. ראה ד"ה מן המיצר תרע"ח. ועוד.
- 60. ראה תו"א ס"פ נח (וש"נ) – הטעם דשבעה. ובפרדס (ש"א בסופו וש"נ) יו"ד שמות שאינם נמחקים כו' י"ה כו'. – הרס"ג כותב "ששה", רה"ג – "תשעה" (הובאו בס' עבודת המלך, בהערות לרמב"ם שבהערה הבאה (ירושלים, תשכ"ד) ועיי"ש). – בשו"ע אדה"ז או"ח ספ"ה ס"ג "ז' שמות שאינן נמחקין". ולהעיר שבזח"ג (ערב, ב) "מלכות כו' כלילא מעשר ספירן מעטרא בשבע שמהן שאינן נמחקין". ואכ"מ.
- 61. ברמב"ם הל' יסוה"ת (פ"ו ה"ב) ושו"ע יו"ד (סרע"ו ס"ט) לא נמנה בז' שמות שאינן נמחקים, אבל ראה רמב"ם שם ה"ד (משבועות לה, ב) שהוא שם בפ"ע ואינו נמחק, וכן בשו"ע שם ס"י. וראה ביאורי הגר"א לשו"ע שם סקי"ט.
- 56. להעיר מרמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
מדרש תנחומא, כי תצא י״א - הטקסט מספריא
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי אוֹמֵר, עַל שְׁלֹשָה דְּבָרִים נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז, טו). לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, דִּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח). לְהַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק, דִּכְתִיב: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרֵי אָמַר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה (שם יז, יד). כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים אֵלּוּ. עַד שֶׁלֹּא פָּשַׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא, תִּמְחֶה. כְּשֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא, מָחֹה אֶמְחֶה. אֶפְשָׁר בָּשָׂר וָדָם יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהֶחֱרִיב יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה' (ירמיה ג, יז). לְפִיכָךְ מָחֹה אֶמְחֶה. וְנֶאֱמַר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' (שמות יז, טז). תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אִלְעַאי, שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, יְמִינִי יְמִינִי, כִּסְאִי כִּסְאִי, אִם יָבֹאוּ גֵּרִים מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲנִי מְקַבְּלָן, וְזַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק אֵינִי מְקַבְּלוֹ לְעוֹלָם. אַף דָּוִד עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד אֵי מִזֶּה אָתָּה, וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (ש״ב א, יג). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בְּנוֹ שֶׁל דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי הָיָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ וְגוֹ' (שם פסוק טז). דָּמֶיךָ כְּתִיב: הַרְבֵּה דָּמִים שָׁפַכְתְּ, הָרַגְתָּ נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. מִדֹּר דֹּר (שמות יז, טז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדֹּר דֹּר, אֲנָא בַּתְרֵהּ לְדָרֵי דָּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹסִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַד דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַד דּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר עַד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהוּא שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת. וּמִנַּיִן לְדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁהוּא שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים (תהלים עב, ה). דּוֹר, חַד. דּוֹרִים, שְׁנַיִם, הֲרֵי תְּלָת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק קַיָּם, כְּאִלּוּ כָּנָף מְכַסֶּה אֶת הַפָּנִים. אָבַד זַרְעוֹ מִן הָעוֹלָם, לֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (ישעיה ל, כ). רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בָּעוֹלָם, לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם, וְלֹא הַכִּסֵּא שָׁלֵם. אָבַד זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. מַה טַּעַם. הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְגוֹ' (תהלים ט, ז). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ (שם פסוק ח), הֲרֵי הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.