131
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"אינו לפי כבודו", זוהי כעין ירידה לעומת כבודו ודרגתו34 הרוחנית. והתעניות למרק נפשו משלימות אצלו את זיכוך הגוף, שזוהי העבודה החסרה אצלו.
לפי זה מובן, בפנימיות הענינים, מדוע אין רש"י מביא את הדוגמא של "כהן והיה בין הקברות" – כי המשמעות של דוגמא זו בעבודה הרוחנית היא, בדומה למשמעות של "בהמת נכרי ומשאו של ישראל": הבהמה היא "בין הקברות" – באמצעות החטאים יורדים הגוף והנפש הבהמית אל "מקום המיתה והטומאה"35, אך נשמתו של היהודי היא בבחינת "בת כהן"36 – מעל למקום המיתה והטומאה, כי "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך", כדלעיל.
ורש"י בוחר דוקא את הדוגמא של "זקן ואינו לפי כבודו", כי ברוחניות אינה קיימת המציאות האמיתית של "היה בין הקברות": גם הגוף היהודי הוא מציאות נצחית שאין בה מיתה וכליה מוחלטת – זהו "מעשה ידי להתפאר"37 ויש בו בחירת הקדוש־ברוך־הוא38 אשר אינה יכולה ללכת ח"ו לטמיון.
אמנם, הגוף עלול להימצא ברשותו של נכרי, אך זהו שינוי רק במעלות, שבאופן זמני נמצא הגוף ברשותו, אך אין זה שינוי מהותי – כי גם אז זהו גוף יהודי. ובלתי אפשרי שעצם גופו של היהודי יימצא ברוחניות ב"בית הקברות" – מיתה רוחנית – ממש!
וכפי שרואים בהלכה39 – שגם יהודי, אשר אפילו התורה מעידה עליו ש"נמכר לנכרי" הרי גם אז הוא אחד מ"לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, שטרי קודם".
ט. "פשוטו" ו"מדרשו"
זהו ההסבר לפי פנימיות הענינים לשני הפירושים שאומר רש"י על פסוק זה:
לפי פשוטו הרי הענין של "וחדלת מעזוב לו" מעורר תמיהה: יהודי שהולך בדרך הישרה, כפי שהאלקים עשה את האדם ישר40, ועובד את ה' לפי דרך התורה – עליו אומר הפסוק "וחדלת מעזוב לו – בתמיהה": אצלו אסורים סיגופים ותעניות השוברים את הגוף, אלא עליו "לברר" ולזכך את הגוף, כדברי הבעל־שם־טוב שהוזכרו לעיל.
לאחר־מכן מובא "ומדרשו" – כאן מדובר על אלו אשר חטאו ופגמו, או לא הלכו בדרך הישר – אשר אצלם קיימת
הערות
- 34. להעיר משו"ע אדה"ז שם הל' מציאה ופקדון סעיף לו ובקו"א סק"ז שם.
- 35. לשון אדה"ז תניא פכ"ב (כז, ב).
- 36. ראה זהר פרשתנו צה, א ואילך. אגה"ק סי"ב (קיח, א).
- 37. ראה משנה סנה' ר"פ חלק: כל ישראל כו' לעוה"ב כו' מעשה ידי להתפאר (והכוונה לתחה"מ שהיא להגוף). וראה בארוכה תשובות וביאורים סי' ח*. וש"נ.
- 38. תניא פמ"ט. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 88. ע"ש.
- 39. ס"פ בהר ובתו"כ שם.
- 40. קהלת ז, כט.
- . אגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ע' קמב ואילך. המו"ל.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ב - הטקסט מספריא
רַק שֶׁהַתּוֹרָה דִּבְּרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְנִקְרָא בַּתּוֹרָה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״ מַמָּשׁ, כְּדִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הוּא דֶּרֶךְ יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לַתַּחְתּוֹנִים, בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, לְהִבָּרְאוֹת מֵהֶם בְּרוּאִים רַבִּים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים.
וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ וְעָצְמוּ הַצִּמְצוּמִים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת גַּם דְּבָרִים טְמֵאִים וּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וּלְקַבֵּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת ״פָּנִים״ אֶלָּא מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה; וּפֵירוּשׁ ״אֲחוֹרַיִים״, כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ.
כָּךְ לְמַעְלָה, בְּחִינַת ״פָּנִים״ – הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִקְדוּשָּׁה.
אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה – הִיא תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם, כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפוֹי לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְפָּיָין לְסִטְרָא אָחֳרָא; וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת ״פָּנִים״, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים הַמְחַיֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת, וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְגַם בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכָךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, כִּי מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, שֶׁיּוֹנֶקֶת וּמְקַבֶּלֶת לְתוֹכָהּ מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה, הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ בְּתוֹכָהּ, בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וּכְפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי מֵאַחַר שֶׁאוֹר וְחַיּוּת דִּקְדוּשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָהּ – אֵינָהּ בְּטֵילָה כְּלָל לְגַבֵּי קְדוּשַּׁת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; וְאַדְּרַבָּה, מַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״, וְכַמַּאֲמָר׃ ״יְאוֹר לִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי עִיקַּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה, הוּא מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְלֹא כְּפִירָה בַּה׳ לְגַמְרֵי, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא – דְּקָרוּ לֵיהּ ״אֱלָהָא דֶאֱלָהַיָּא״, אֶלָּא, שֶׁגַּם הֵם מַחֲשִׁיבִים עַצְמָם לְיֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבָזֶה, מַפְרִידִים אֶת עַצְמָם מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא – מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּטֵלִים לוֹ יִתְבָּרֵךְ, כִּי, אֵין קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרֵךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָאִים ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִיתִּית, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִרְצוֹנוֹ, הַמְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ט - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַף כִּי פְּרָטֵי בְּחִינוֹת הַהֶסְתֵּר וְהַהֶעְלֵם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עָצְמוּ מִסְפֹר, וּמִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, כַּיָּדוּעַ לַטּוֹעֲמִים מֵעֵץ הַחַיִּים, אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, הֵם שְׁלֹשָׁה מִינֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים כְּלָלִיִּים. לִשְׁלֹשָׁה מִינֵי עוֹלָמוֹת כְּלָלִיִּים. וּבְכָל כְּלָל יֵשׁ רִבּוֹא רִבְבוֹת פְּרָטִיים, וְהֵם שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. כִּי עוֹלַם הָאֲצִילוּת – הוּא אֱלֹהוּת מַמָּשׁ.
וּכְדֵי לִבְרוֹא עוֹלַם הַבְּרִיאָה, שֶׁהֵן נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, אֲשֶׁר עֲבוֹדָתָם לַה׳ בִּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת הַמִּתְלַבְּשִׁים בָּהֶם, וְהֵם מַשִּׂיגִים וּמְקַבְּלִים מֵהֶם – הָיָה תְּחִלָּה צִמְצוּם עָצוּם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן מִבְּרִיאָה לִיצִירָה, כִּי אוֹר מְעַט מִזְּעֵר הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף לְגַבֵּי עוֹלַם הַיְצִירָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי צִמְצוּם וְהֶעְלֵם. וְכֵן מִיצִירָה לַעֲשִׂיָּה [וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּיאוּר שְׁלֹשָׁה צִמְצוּמִים אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת, לְקָרֵב אֶל שִׂכְלֵינוּ הַדַּל].
וְתַכְלִית כָּל הַצִּמְצוּמִים הוּא – כְּדֵי לִבְרוֹא גּוּף הָאָדָם הַחוּמְרִי, וּלְאַכְפָּיָיא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלִהְיוֹת יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ – בְּהַעֲלוֹת הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֶׁיהָ וְכָל כֹּחוֹת הַגּוּף כּוּלָּן לַה׳ לְבַדּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת, כִּי זֶה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.
וְהִנֵּה, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ בְּג׳ מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן – לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳, כִּי ״אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר״, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לְאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר, וּלְהַפְקִיר הַכֹּל – בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן, וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים.
וּבָזֶה יוּבַן טוּב טַעַם וָדַעַת לְתַקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁתִּקְּנוּ בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ כוּ׳״, דְּלִכְאוֹרָה, אֵין לָהֶם שַׁיָּיכוּת כְּלָל עִם קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הָרַשְׁבָּ״א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים, וְלָמָּה קָרְאוּ אוֹתָן ״בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע״? וְלָמָּה תִּקְּנוּ אוֹתָן לְפָנֶיהָ דַוְוקָא?
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעִיקַּר קְרִיאַת שְׁמַע – לְקַיֵּים ״בְּכָל לְבָבְךָ כוּ׳״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מֵאַהֲבַת ה׳; וּ״לְבָבְךָ״ – הֵן הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, שֶׁלְּבָבוֹ שֶׁל אָדָם קְשׁוּרָה בָהֶן בְּטִבְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ – ״זוֹ אִשָּׁה״, ״הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד״ – ״אֵלּוּ בָנִים״; וְ״נַפְשְׁךָ״ וּ״מְאֹדֶךָ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי – לְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת ה׳.
וְאֵיךְ יָבֹא הָאָדָם הַחוּמְרִי לְמִדָּה זוֹ? לְכָךְ, סִידְּרוּ תְּחִלָּה – בִּרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״, וְשָׁם נֶאֱמַר וְנִשְׁנָה בַּאֲרִיכוּת עִנְיַן וְסֵדֶר הַמַּלְאָכִים ״הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם״, לְהוֹדִיעַ גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ שֶׁכּוּלָּם בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, ״וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה כוּ׳, וּמַקְדִּישִׁים כוּ׳, וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ כוּ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא מוּבְדָּל מֵהֶן וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בִּבְחִינַת גִּילּוּי, אֶלָּא, ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ – הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן ״הָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל וְכוּ׳, בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים מְקוֹמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ״.
וְאַחַר־כָּךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: – ״אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, כְּלוֹמַר, שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא ״אֱלֹהֵינוּ״, כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כוּ׳״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַיְינוּ, כִּי אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר, וְלָכֵן נִקְרָא ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא ״עוֹלָם״, בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״חֶמְלָה גְדוֹלָה וִיתֵירָה״, פֵּירוּשׁ, יְתֵירָה עַל קִרְבַת אֱלֹהִים שֶׁבְּכָל צְבָא מַעְלָה; ״וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן״ – הוּא הַגּוּף הַחוּמְרִי הַנִּדְמֶה בְּחוּמְרִיּוּתוֹ לְגוּפֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם; ״וְקֵרַבְתָּנוּ וְכוּ׳ לְהוֹדוֹת וְכוּ׳״, וּפֵירוּשׁ הוֹדָאָה יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר; ״וּלְיַחֶדְךָ כוּ׳״ – לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הַמַּשְׂכִּיל אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֶל עוּמְקָא דְּלִבָּא וּמוֹחָא, אֲזַי מִמֵּילָא, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – תִּתְלַהֵט נַפְשׁוֹ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרוּחַ נְדִיבָה, לְהִתְנַדֵּב לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּגֶד, וְרַק לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וְכוּ׳, בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין וְ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אֵיךְ הִיא בְּחִינַת ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״? לָזֶה אָמַר: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כוּ׳ עַל לְבָבֶךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיִּחוּד הַנְּשִׁיקִין, עִיקָּרוֹ הוּא יִחוּד חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת בְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהוּא – עִיּוּן הַתּוֹרָה; וְהַפֶּה – הוּא מוֹצָא הָרוּחַ וְגִילּוּיוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהַיְינוּ – בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״כִּי עַל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם״.
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְעִיּוּן לְבַדּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה עַד נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּדַם הָאָדָם, הַמִּתְהַוֶּה מִדּוֹמֵם־צוֹמֵחַ־חַי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת כּוּלָּן לַה׳ עִם כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר יָאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר וְכוּ׳״, שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, לִהְיוֹת כְּבוֹד ה׳ מָלֵא כָל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ דַּוְקָא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמְרִירָא לְמִיתְקָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת.
וְזֶהוּ תַּכְלִית כַּוָּונַת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, רַק שֶׁצָּרִיךְ תְּחִלָּה הַעֲלָאַת ״מַיִּין נוּקְבִין״, – לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.