129

וה"עוזר" נחלקים כאילו למספר "פעמים" זהה.

וממילא מובן, שהאדם עלול להתיר לעצמו בקלות שלא לקיים את הציווי.

ומשום כך שוללת התורה במפורש מחשבה כזאת – "וחדלת מעזוב לו (בתמיהה) עזוב תעזוב עמו".

לפי זה מובן מדוע מקדים רש"י את הדוגמא של "זקן ואינו לפי כבודו" לפני הדוגמא של "בהמת נכרי..." – כי הגורם העיקרי המטעה את האדם להתיר לעצמו לא לקיים את הציווי גם במקרה שלו, נובע מהפטור במקרה של "זקן ואינו לפי כבודו", בעוד אשר הפטור של "בהמת נכרי..." הוא סיוע קל נוסף לכך שחובה זו לא תהא בעיניו חמורה כל כך, באופן כללי.

וכך מובן גם בפשטות מדוע אין רש"י מזכיר את המקרה של "היה בין הקברות": ממקרה זה אי אפשר להסיק מסקנה של הקלה בחובת הפריקה בכלל, כי: (א) זהו מקרה נדיר, שבהמה עם משא תימצא בבית הקברות, והמוצא הוא דוקא כהן. (ב) ועיקר: הטעם לפטור במקרה זה כרוך בחומרה של טומאת כהן, ולא משום הקלה בחובת הפריקה.

ז. השבת אבידה אינה טרחה מרובה

על ידי כך מובן טוב יותר מדוע נאמר "וחדלת..." דוקא בפסוקנו, ולא בפסוק הקודם העוסק בהשבת אבידה, למרות שגם בהשבת אבידה קיים אותו דין – "פעמים שאתה מתעלם", כדלעיל:

לגבי השבת אבידה אין לומר שמפני המקרים שבהם "אתה מתעלם" יתיר האדם ויקל במצוה זו בכלל – כי השבת אבידה, בדרך כלל, אינה כרוכה בטרחה רבה ביותר וכו'.

– הפסוק מדבר כאן על "כי תפגע שור .. חמורו תועה", אשר חי נושא את עצמו, ואפילו בספר דברים²³ מדובר אודות "שמלתו .. לכל אבידת אחיך", ובכל הדוגמאות הללו אין ההשבה כרוכה בטרחה רבה²⁴.

לעומת זאת בעניננו, הרי הפריקה כרוכה תמיד בעמל רב ובטרחה וכו'. וכיון ש"זקן ואינו לפי כבודו" פטור, עלולים להסיק מכך הקלה במצוה באופן כללי, כדלעיל.

ח. שני סוגי תעניות

בפירוש רש"י נרמזות ה"נפלאות"²⁵ שבתורה:

לפי פירוש הבעל־שם־טוב²⁶ על פסוק זה, ש"חמור" רומז לגוף – "חומר