128

שהדוגמא של "בהמת נכרי ומשאו של ישראל" מתאימה לפסוקנו בלבד ולא לפסוק הקודם העוסק בהשבת אבידה, כדלעיל. ולפיכך נאמר דוקא בפסוקנו "וחדלת..." – "פעמים שאתה חודל".

אך עדיין קשה, כדלעיל בסעיף א': מדוע מציין רש"י גם את המקרה של "זקן ואינו לפי כבודו"?

ה. המדרש – המשך לפשט

ההסבר לכך הוא:

כאשר מביא רש"י את "מדרשו" אין בכוונתו להביא פירוש אחר על הפסוק, אלא זהו המשך לפירוש הראשון. הדרש משלים ומתרץ קושי צדדי, בפשט.

ולפי זה מובן גם מדוע מאריך רש"י ואומר "ומדרשו כך דרשו רבותינו" – ואינו אומר בקצרה, כברוב המקומות, "ומדרשו":

בכך מדגיש רש"י, שהפירוש של ה"מדרש" כשלעצמו רחוק ביותר מפשוטו של מקרא, ואיננו דרש הקרוב לפשט. זהו ענין נפרד של דרש "ומדרשו כך דרשו", הדרש נותר בגדר דרש.

אך מצרפים את "מדרשו" לפשט הפסוק, כלומר, בענין של "וחדלת" מתכוונת התורה לרמוז גם ל"פעמים שאתה חודל".

במילים אחרות: על ידי הבאת המדרש "פעמים שאתה חודל", אין מתורצת שאלה על פשט הפסוק, אלא על ידי כך מובנת השאלה שהוזכרה לעיל – מדוע דוקא כאן צריכה התורה לשלול את האפשרות "שמא תראה... וחדלת מעזוב לו" –

כיון ש"פעמים שאתה חודל", עלול אדם לטעות או להתיר לעצמו, שגם במקרה שלו לא יהא זה חמור כל כך אם יחדול מעזור לו²², כדלהלן.

לכן צריכה התורה לשלול אפשרות זו דוקא כאן במילים "וחדלת... (בתמיהה) – עזוב תעזוב עמו".

ו. חשש להקלה כללית בחובת הפריקה

כדי להבין מדוע יש לחשוש שה"פעמים" של "אתה חודל" עלולות לגרום למחשבה הנ"ל – מפרט רש"י מה הם המקרים:

א) "זקן ואינו לפי כבודו" – חובת הפריקה נדחית אפילו למען כבוד האדם. ועל־אחת־כמה־וכמה מפני חולשה בכחו של האדם.

ב) "בהמת נכרי ומשאו של ישראל" – מכך רואים, שאין מתחשבים כאן בצערה של הבהמה.

וזוהי כוונת רש"י בהקדימו "פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזב": אין לומר, שברוב המקרים קיים הציווי "עזוב תעזוב" ואילו ההיתר של "וחדלת" – "פעמים שאתה חודל" – חל רק במקרים יוצאי דופן, אלא, חובת הפריקה היא מוגבלת ומצומצמת מלכתחילה – "פעמים שאתה חודל ופעמים שאתה עוזר" – ה"חודל"