82

אך צריך לדעת שמ"על כרחך" בהתנתקות מלימוד התורה, צריך להיות "אתה חי" – לעסוק בהצלת נפשות, הפצת התורה והיהדות וכדומה בשמחה ובחיות, עד שבמצבים מסויימים אלו זוהי כל מציאותו.

וכך היא גם ההוראה לבעלי עסק, שעיקר עבודתם היא בעובדין טבין: עליהם לדעת, שחובתם לקבוע עתים לתורה אינה צריכה להיות קביעות רק בזמן, בהתאם לשיעור שנפסק בהלכות תלמוד תורה⁵³, אלא גם באופן של קביעות בנפש, שבזמנים אלו הם שקועים לגמרי בלימוד התורה בדיוק כמי ש"תורתו אומנתו"⁵⁴.

ט. קירוב יהודים ללא הפסק

מ"הסיען בעל כרחם" נלמדת הוראה נוספת:

אם כך הוא הדבר בבירורים של הכסף והזהב הגשמיים – שבני ישראל היו שקועים כל כך ב"ביזת הים" כדי לברר את כל ניצוצות הקדושה שבהם שלא יישאר שום ניצוץ שאינו מבורר – על אחת כמה וכמה שכך צריכה להיות עבודת הבירורים של קירוב יהודים, שהתרחקו מיהדות, אל קיום התורה והמצוות.

יהודי עלול לטעון: הוא כבר קירב יהודים רבים כל כך ליהדות, ועתה מותר לו כבר לנוח מעבודה זו, ולא להתבטל ח"ו, אלא לעסוק בעבודה רוחנית אחרת, נעימה יותר – לפי טבעו ושכלו –

עליו לדעת, שאל לו לחשוב כמה יהודים הוא כבר קירב לתורה ולמצוות, כיון שעדיין נותר יהודי אחד שביכולתו להגיע אליו, והוא לא קרבו –

עד שהוא מקבל ציווי של שולחן ערוך, מאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד להרבי נשיא דורנו – שהיום, או מהיום, עליו לעסוק בעבודה אחרת, אסור לו לסור מעבודה זו של קירוב עוד יהודי ליהדות.

ובמיוחד לגבי יהודים, הרי כל יהודי הוא "עולם מלא"⁵⁵, ואף שהוא כבר קירב יהודים רבים, הרי עדיין נותר עוד יהודי אחד שלא התקרב – נותר עולם שלם, עולם מלא שאיננו מבורר.

כל זה אמור אף אם מדובר על יהודי אחד, על אחת כמה וכמה כאשר יש עדיין רבים שצריך לקרבם ליהדות – הרי בודאי עליו להשתקע בעבודה זו לגמרי, בכל חיותו, באופן שכאשר יסירו אותו מעבודה זו, יהא זה בעל כרחו.

ועל אחת כמה וכמה כאשר לוקחים בחשבון, שעל ידי שהוא "מברר" יהודי