232
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כדי שהגאולה תהיה נצחית ללא שינויים, צריכה גם עבודת ישראל המביאה אותה להיות דומה לכך – באופן של "לא שניתי".
ולכן: כאשר העבודה נעשית עקב הסיוע מלמעלה ולא ביגיעה עצמית, אין38 "נצחיות" בעבודה, כי כאשר ייעלם הסיוע מלמעלה, עלול האדם להידרדר בדרגתו.
רק כאשר העבודה נובעת מאתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה, בכוחו של האדם), היא "דבר המתקיים", והיא יכולה להביא לגאולה קיימת ונצחית, שאין אחריה גלות.
ח. יעקב – בדרגה של שלמות
לפי זה דרוש הסבר לאידך גיסא: מה חשב יעקב מלכתחילה, כאשר "ביקש" לגלות את הקץ לבניו, דבר שיגרום להתחזקות בעבודה שאיננה גורם מתאים לגאולה האמיתית?
ההסבר לכך (בדרך החסידות) הוא:
ידוע39 שדרגת יעקב היא "אצילות", שזהו עולם האחדות ש"לאחרי הבירור"40. וכיוון שיעקב הוא כבר לאחר הבירור, במיוחד בסמוך לפטירתו, כאשר הוא היה בשיא שלמותו41 – הוא כבר הגיע לשלימות בעבודתו, ואצלו כבר היה "קב שלו" – הרי שאצלו יביא גילוי הקץ לתוספת בשלמות עבודתו.
מסיבה זו רצה יעקב לגלות את הקץ לבניו, בסוברו, שגם בניו שרויים בדרגה זו. כפי שנאמר בגמרא42 בהמשך, שכאשר ראה יעקב ש"נסתלקה ממנו שכינה", ושלא הורשה לגלות את הקץ לבניו, הוא אמר מיד43 "שמא חס ושלום יש במטתו פסול"44.
לפי זה יובנו גם שתי הדיעות שהובאו לעיל, אם הקץ הוסתר (גם) מיעקב, אם לאו:
במדרש נאמר ש"נתכסה ממנו הקץ", כי הקדוש־ברוך־הוא רצה שגם יעקב יחוש את היתרון שביגיעה עצמית, ובכך יראה לבניו את היתרון שבעבודתם כאשר הם לא יידעו את הקץ.
דעת הגמרא היא, ש"נסתלקה ממנו שכינה", אך לא הוסתר ממנו הקץ – כי
הערות
- 38. ראה בכ"ז לקו"ת ויקרא ב, סע"ב ואילך. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 358 ואילך.
- 39. תו"א ס"פ ויצא. לקו"ת צו יז, ב. ובכ"מ. וראה ס' הליקוטים (צ"צ) ע' יעקב אות יג.
- 40. ראה תו"א ג, א־ב. ובכ"מ.
- 41. ראה אגה"ק סי' כח. סידור שער הל"ג בעומר דש, סע"ב ואילך. ועוד.
- 42. פסחים שם.
- 43. וגם לפי הסיום שם "אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד" – ה"ז רק "כך", בכ"ף הדמיון (סה"מ קונטרסים ח"ב תלט, ב. וראה תו"א פד, ד. פז, ג).
- 44. שיש לפרשו "פסול" בערך "מטתי" ומדרגתי.
תניא, אגרת הקדש כ״ח - הטקסט מספריא
מַה שֶּׁכָּתַב לִמְחוּתָּנוֹ, הָרַב הַגָּאוֹן הַמְפוּרְסָם, אִישׁ אֱלֹקִים קְדוֹשׁ ה׳, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב לֵוִי יִצְחָק נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן, אַב בֵּית־דִּין דִּקְהִלַּת קוֹדֶשׁ בַּארְדִּיטְשׁוֹב, לְנַחֲמוֹ עַל פְּטִירַת בְּנוֹ הָרַב הֶחָסִיד, מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב מֵאִיר נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן:
לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת מִרְיָם לְפָרָשַׁת פָּרָה, לוֹמַר לְךָ: מַה פָּרָה מְכַפֶּרֶת וְכוּ׳.
וְצָרִיךְ לְהָבִין, לָמָּה נִסְמְכָה דַּוְקָא לְפָרָה אֲדוּמָּה הַנַּעֲשֶׂה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אֶלָּא דְּחַטָּאת קַרְיֵיהּ רַחֲמָנָא [בכתב יד הנוסחא: ׳הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ׳. ומן תיבת ״לשלש״ עד תיבת ״רחמנא״ ליתא בכתב יד] וְלֹא נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת חַטָּאת הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – כַּפָּרָה מַמָּשׁ.
אָמְנָם, נוֹדָע מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ וְהָאֲרִיזַ״ל, סוֹד הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – הֵן בְּחִינַת הַעֲלָאַת ״מַיִּין נוּקְבִין״ מִנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּנוֹגַהּ, אֶל שָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן – הֵן בְּחִינוֹת ד׳ חַיּוֹת שֶׁבַּמֶּרְכָּבָה הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא, פְּנֵי שׁוֹר וּפְנֵי נֶשֶׁר וְכוּ׳, וְעַל־יְדֵי זֶה נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים ״מַיִּין דּוּכְרִין״ מִבְּחִינַת ״אָדָם״ שֶׁעַל הַכִּסֵּא, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״מַלְכָּא״ וּ״זְעֵיר אַנְפִּין״.
אָכֵן, בִּשְׂרֵפַת הַפָּרָה אֲדוּמָּה, הִנֵּה עַל־יְדֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וְכוּ׳ וּנְתִינַת מַיִם חַיִּים אֶל הָאֵפֶר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״קִידּוּשׁ מֵי חַטָּאת״ בַּמִּשְׁנָה, וְהִיא בְּחִינַת ״קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן״, הַנִּקְרָא בְּשֵׁם ״טַלָּא דִבְדוּלְחָא״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהִיא בְּחִינַת ״חָכְמָה עִילָּאָה״ וּ״מוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״, וַעֲלָהּ אִיתְמַר בְּדוּכְתֵּי טוּבָא בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ: ״בְּחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ״, וְ״אִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא״, דְּהַיְינוּ עוֹלַם הַתִּיקּוּן, שֶׁנִּתְבָּרֵר וְנִתְתַּקֵּן עַל־יְדֵי ״מוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״, מֵעוֹלַם הַתֹּהוּ וּשְׁבִירַת הַכֵּלִים, שֶׁנָּפְלוּ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה וְכוּ׳, כַּנּוֹדָע. וְלָזֹאת – מְטַהֶרֶת טוּמְאַת הַמֵּת, אַף שֶׁהוּא אֲבִי אֲבוֹת וְכוּ׳, וּלְמַטָּה מַּטָּה מִנּוֹגַהּ:
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת, דְּ״אַבָּא״ יוֹנֵק מִמַּזָּל הַשְּׁמִינִי הוּא תִּיקּוּן ״נוֹצֵר חֶסֶד״, ״נוֹצֵר״ אוֹתִיּוֹת ״רָצוֹן״, וְהִיא עֵת רָצוֹן הַמִּתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, בְּעֵת פְּטִירַת צַדִּיקֵי עֶלְיוֹן, עוֹבְדֵי ה׳ בְּאַהֲבָה, בִּמְסִירַת נַפְשָׁם לַה׳ בְּחַיֵּיהֶם עַרְבִית וְשַׁחֲרִית בִּקְרִיאַת־שְׁמַע, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה הָיוּ מַעֲלִים ״מַיִּין נוּקְבִין״ לְ״אַבָּא״ וְ״אִימָּא״ בִּקְרִיאַת־שְׁמַע, כַּיָּדוּעַ. (וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה דְּמֵחָכְמָה נָפְקָא), וְעַל־יְדֵי זֶה הָיוּ נִמְשָׁכִים וְיוֹרְדִים בְּחִינַת ״מַיִּין דּוּכְרִין״ מִתִּיקּוּן ״וְנוֹצֵר חֶסֶד״, וְהֵם הֵם הַמְּאִירִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי בִּפְטִירָתָם, כַּנּוֹדָע – שֶׁכָּל עֲמַל הָאָדָם שֶׁעָמְלָה נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו לְמַעְלָה בִּבְחִינַת הֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר, מִתְגַּלֶּה וּמֵאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בְּעֵת פְּטִירָתו.
וְהִנֵּה, עַל־יְדֵי גִּילּוּי הֶאָרַת תִּיקּוּן ״וְנוֹצֵר חֶסֶד״ בִּפְטִירָתָן, מֵאִיר ״חֶסֶד ה׳ מֵעוֹלָם עַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו״, וּ״פוֹעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, לְכַפֵּר עַל עֲוֹן הַדּוֹר, אַף גַּם עַל הַזְּדוֹנוֹת שֶׁהֵן מִג׳ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת שֶׁלְּמַטָּה מִנּוֹגַהּ, לְפִי שֶׁמַּזָּל דְּ״נוֹצֵר״ מִ״מּוֹחָא סְתִימָאָה״ דַ״אֲרִיךְ אַנְפִּין״ מְקוֹר הַבֵּירוּרִים, וְאִתְהַפְּכָא חֲשׁוֹכָא דִשְׁבִירַת הַכֵּלִים לִנְהוֹרָא דְעוֹלַם הַתִּיקּוּן.
מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בַּקָּרְבָּנוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁאֵינָן מְכַפְּרִים אֶלָּא עַל הַשְּׁגָגוֹת, שֶׁהֵן מֵהִתְגַּבְּרוּת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּנּוֹגַהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״לִקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא.
וְלָכֵן נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת פָּרָה דַּוְקָא – ״מַה פָּרָה וְכוּ׳״. וּבְיַלְקוּט פָּרָשַׁת שְׁמִינִי הַגִּירְסָא ״מֵי חַטָּאת וְכוּ׳״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.