37

יוצא מכך, שההעלם וההסתר עצמו, אשר באופן חיצוני הוא מונע ומעכב את עבודת ה', הוא עצמו³⁸ מעורר התחזקות בעבודת ה', עד כדי עבודה של מסירות נפש שלמעלה ממדידה והגבלה.

וכאשר יהודי מתגבר על ההפרעות ועל הנסיונות ומוסר את נפשו לקדוש־ברוך־הוא, הרי בעצם התנהגות זו הוא מבטל את ההעלם וההסתר ומתגלה התכלית של הנסיון³⁹ וההעלם וההסתר, שהיא לעורר בו עבודה שמעל למדידה והגבלה.

ט. הזכרון – דוקא "באהבה"

וזהו ההסבר לכך ש"ויזכור", אשר הביא לידי כריתת הברית, היה צריך להגיע משם "אלקים" – מדת הדין עצמה היתה צריכה ליהפך למדת הרחמים:

ענין זה, שהטבע עצמו יביא לגילוי אלקות, יכול להיעשות דוקא כאשר שם אלקים – המקור לטבע⁴⁰, שממנו נובעים ההסתרים וההעלמות של העולם – נהפך למדת הרחמים – אשר מהותה היא גילוי אלקות⁴¹.

והסיבה העיקרית לכך שהקדוש־ברוך־הוא הופך את מדת הדין למדת הרחמים היא – "וגם את נח באהבה זכרת" – הזכרון של ה"אהבה פנימית ועצמית" של הקדוש־ברוך־הוא לישראל "מצד עצם מעלת נשמות ישראל", ששרשן הוא בפנימיות ובעצמות אין סוף ברוך הוא, ש"לאו מכל אלין מדות כלל"⁴², ומסיבה זו⁴³ הופכת מדת הדין לרחמים⁴⁴,

וענין זה יורד למטה מטה, עד שבטלים כל ההסתרים וההעלמות המפריעים ליהודים וליהדות, שלא זו בלבד שלא יעכבו, ח"ו, את ישראל מעבודת ה', אלא, להיפך, הם הופכים למסייעים – הם עוזרים לישראל בכל הדרוש באופן של "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם"⁴⁵, עוד בארץ מצרים – מיצרים וגבולים.

וזוהי ההכנה הקרובה לקיום היעוד "ועמדו זרים ורעו צאנכם"⁴⁶, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש. (משיחת ומאמר מוצאי ש"פ נח תש"מ)