33
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ובמיוחד על ידי אדם! – עד כדי כך שהיא בעצמה תבצע דין ועונש!
ד. מדת הדין נהפכת למדת הרחמים
הסבר זה לפסוק "ויאמר ה' אמחה" – שמדת הרחמים הסכימה לצורך ב"אמחה" – מתאים רק כאשר מדובר על שם ה', מדת הרחמים – אשר "הקדים מדת הרחמים" והיא העיקר והמכריע בכל הענינים של הנהגת העולם, כדלעיל, ולפיכך ניתן לייחס לה אפילו פעולה של דין.
אבל בפסוק "ויזכור אלקים", שמדובר בו על הנהגה של רחמים, נשאר הקושי: כיצד מתאים לומר כאן "ויזכור אלקים"– ולהשתמש בשם של מדת הדין?
אף אם נאמר, שכאן חודש דבר נוסף, שלא זו בלבד שמדת הרחמים גברה על מדת הדין, אלא שהמשמעות של "ויזכור אלקים" היא שמדת הדין הסכימה ל"ויזכור" של ה' – בדומה למה שהוסבר לעיל על הפסוק "ויאמר ה' אמחה" – בכל זאת, אי אפשר, לכאורה, לומר "ויזכור אלקים" – ולייחס את הזכירה עצמה לשם "אלקים" בלבד16, שם מדת הדין.
לכן צריך רש"י לפרש שיש כאן חידוש – שהפעולה של "ויזכור" באה משם אלקים – מדת הדין – עצמו. לא זו בלבד שמדת הדין הסכימה ל"ויזכור", אלא פעולה זו התבצעה על ידי "אלקים" עצמו – מדת הדין נהפכה למדת רחמים.
ולאחר שחייבים לחדש שיש אפשרות שבני אדם יכולים להפוך את מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא, מסתבר לומר, שגם הפסוק "ויאמר ה' אמחה" איננו "מקרא קצר", אלא ה"אמחה" נובע משם ה' – מדת הרחמים – עצמו17, כי "רשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין".
הערות
- 16. וא"כ הול"ל "ויזכור ה'", או "ויזכור ה' אלקים" (אף שגם אז לא היינו יודעים שמדת הדין "הסכימה" למדת הרחמים – ראה לעיל הערה 13).
- 17. ויש לומר, דמה שמעתיק רש"י בפירושו גם הפסוק "וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו'" – אף שעשיית הדין באה עי"ז ש"ויאמר ה' אמחה" – הוא לפי שגם מזה (תוספת) ראי' להפירוש שמדת הרחמים עצמה נהפכה למדת הדין, כי להפירוש הנ"ל (סעיף ג) ק"ק: מכיון שההתעוררות לעשיית דין היתה מצד מדת הדין, ורק שהוצרכה לההסכמה וההכרעה של מדת הרחמים (מפני ש"הקדים מדת הרחמים כו'", כנ"ל) – הול"ל "וירא אלקים גו' ויאמר ה' אמחה": ומזה שגם גבי "וירא" נאמר ה' (מדת הרחמים), מוכח, שכל הענין מתחלתו ועד סופו נעשה ע"י מדת הרחמים, שמדת הרחמים נהפכה לדין.
- 15. בבאר יצחק לרש"י כאן מפרש, דאין כוונת רש"י שהמדה עצמה נהפכה, כי הענין דגמול ועונש בא (לא מצד "התעוררות חלופי מדות", כ"א) ממקור אחד, והוא החכמה והצדק שבגדר עצם השי"ת, והמדה ההיא בעצמה המחייבת העונש לרשע תחייב כמו כן הגמול הטוב לצדיק (ומה שאנחנו מכנים מדה"ד ומדה"ר היא רק כפי המתדמה לנו*), ע"ש. אבל אין זה פשטות לשון רש"י, ובפרט שמשנה מלשונו לעיל (בראשית ו, ו) "נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין", שמזה מוכח שכוונתו כאן (לענין חדש) שהמדה עצמה נהפכה כו'. וראה יפה תואר לב"ר פל"ג שם. אוה"ת שצויין לקמן הערה 43.
- . אבל להעיר מרש"י יתרו (כ, ב) "שנגלה .. כגבור .. כזקן מלא רחמים .. הואיל ואני משתנה במראות כו'".
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.