31
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"ויזכור אלקים" אין לדעת בדרך הפשט ששם הוי' הוא מדת הרחמים ושם אלקים הוא מדת הדין (כפי שמובן, לכאורה, מלשון רש"י "זה השם מדת הדין הוא .. והוא שם מדת הרחמים" – ניסוח המצביע על חידוש שלומד רש"י מן הפסוק) –
כי, בנוסף לכך הקביעה זו עצמה טעונה הסבר: כיצד ניתן ללמוד על ענין השמות מן הפסוק "ויזכור אלקים" יותר מאשר מן הפסוקים הקודמים "וירא ה'... ויאמר ה'...", הרי עוד ועיקר: מיד בתחילת התורה, על הפסוק "בראשית ברא אלקים"5, כבר הסביר רש"י בפירושו: "ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין וראה... והקדים מדת הרחמים .. דכתיב6 ביום עשות ה' אלקים...".
ב. מדת הרחמים מכריעה
כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דיוק הלשון בפירוש רש"י, שהוזכר לעיל, על המילים "ברא אלקים" – "וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין":
מדברי רש"י7 "והקדים מדת רחמים" מובן, שלא זו בלבד שהקדוש־ברוך־הוא שיתף את מדת הרחמים עם מדת הדין – שהעולם יונהג בשתי המדות בשותפות שווה – אלא הוא העניק למדת הרחמים קדימה לגבי מדת הדין, כפי שנקבע הסדר בפסוק "ביום עשות ה' (ולאחר מכן) אלקים..." – כלומר8, שמדת הרחמים היא העיקר. זאת אומרת, כאשר העולם הוא במצב שבו שוקלים אם יש לנהוג במדת הרחמים או במדת הדין9, הרי מדת הרחמים קודמת ומכריעה10.
על כל פנים מובן, שכל הנעשה בעולם חייב להיות לפי ההכרעה וה"פסק" של מדת הרחמים. גם העונשים הבאים מלמעלה אינם יכולים להתבצע ללא הסכמת מדת הרחמים, שהרי אם תיתכן הנהגה של דין ללא הסכמת מדת הרחמים, ייווצר שוב מצב של "אין העולם מתקיים".
יש הכרח גם במדת הדין – "ושתפה למדת הדין" – כי כיון שמטרת בריאת העולם היא, כפירוש רש"י11, "בשביל התורה", כלומר, אין די בכך שיש תורה, אלא ישראל – "בשביל ישראל"12 – צריכים ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה, ולכן יש צורך
הערות
- 5. בראשית א, א.
- 6. בראשית ב, ד.
- 7. ולהעיר שבמדרש לפנינו (ב"ר פי"ב, טו) איתא "הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים", "שיתף שניהם מדת הדין ומדת הרחמים" (פסיקתא רבתי פ' החודש השביעי) – ולא שהקדים מדת הרחמים למדת הדין (ואדרבה, במדרש מקדים "מדת הדין" ל"מדת הרחמים").
- 8. ראה גם שפ"ח ומשכיל לדוד לרש"י שם. פענח רזא שם (ע"ד הקבלה).
- 9. ראה רש"י בראשית (א, כו): אלו מימינים לזכות ואלו כו'.
- 10. בלשון רש"י (ואתחנן ג, כד) "שאתה כובש ברחמים את מדת הדין".
- 11. בראשית א, א ד"ה בראשית ברא.
- 12. רש"י שם.
בראשית רבה י״ב:ט״ו - הטקסט מספריא
ה' אֱלֹהִים, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין. בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד. אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.
רש"י על בראשית רבה י״ב:ט״ו - הטקסט מספריא
מקריסין. משתברין ס"א נבקעין בבקיעה יש חסרון אבל בקריסה אין חסרון פינדידור"א בלע"ז ע"כ:
רש"י על בראשית א׳:כ״ו - הטקסט מספריא
נעשה אדם. עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה לָמַדְנוּ מִכָּאן, לְפִי שֶׁאָדָם הוּא בִּדְמוּת הַמַּלְאָכִים וְיִתְקַנְּאוּ בוֹ, לְפִיכָךְ נִמְלַךְ בָּהֶם, וּכְשֶׁהוּא דָן אֶת הַמְּלָכִים הוּא נִמְלָךְ בְּפָמַלְיָא שֶׁלּוֹ, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְאַחְאָב, שֶׁאָמַר לוֹ מִיכָה רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ (מלכים א כ"ב), וְכִי יֵש יָמִין וּשְׂמֹאל לְפָנָיו? אֶלָּא אֵלּוּ מַיְמִינִים לִזְכוּת וְאֵלוּ מַשְׂמְאִילִים לְחוֹבָה, וְכֵן בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא (דניאל ד'), אַף כָּאן בְּפָמַלְיָא שֶׁלוֹ נָטַל רְשׁוּת, אָמַר לָהֶם יֵשׁ בָּעֶלְיוֹנִים כִּדְמוּתִי; אִם אֵין כִּדְמוּתִי בַתַּחְתּוֹנִים הֲרֵי יֵשׁ קִנְאָה בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:
נעשה אדם. אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא סִיְּעוּהוּ בִיצִירָתוֹ וְיֵשׁ מָקוֹם לַמִּינִים לִרְדּוֹת, לֹא נִמְנַע הַכָּתוּב מִלְּלַמֵּד דֶרֶך אֶרֶץ וּמִדַּת עֲנָוָה שֶׁיְּהֵא הַגָּדוֹל נִמְלָךְ וְנוֹטֵל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן; וְאִם כָּתַב אֶעֱשֶׂה אָדָם, לֹא לָמַדְנוּ שֶׁיְּהֵא מְדַבֵּר עִם בֵּית דִינוֹ, אֶלָּא עִם עַצְמוֹ, וּתְשׁוּבַת הַמִּינִים כָּתַב בְּצִדּוֹ, וַיִּבְרָא אֶת הָאָדָם, וְלֹא כָתַב וַיִּבְרְאוּ:
בצלמנו. בִּדְפוּס שֶׁלָּנוּ:
כדמותנו. לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל:
וירדו בדגת הים. יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן רִדּוּי וּלְשׁוֹן יְרִידָה; זָכָה, רוֹדֶה בַחַיּוֹת וּבַבְּהֵמוֹת, לֹא זָכָה, נַעֲשֶׂה יָרוּד לִפְנֵיהֶם וְהַחַיָּה מוֹשֶׁלֶת בּוֹ:
נעשה אדם WE WILL MAKE MAN — The meekness of the Holy One, blessed be He, they (the Rabbis) learned from here: because the man is in the likeness of the angels and they might envy him, therefore He took counsel with them (Midrash Tanchuma, Shemot 18 and see Genesis Rabbah 8). And when He judges the kings He likewise consults His heavenly council, for thus we find in the case of Ahab to whom Micha said, (1 Kings 22:19) “I saw the Lord sitting on His throne, and all the host of heaven standing by Him on His right hand and on His left.” Has God, then, a right hand and a left hand? But it means that some stood on the right side to plead in favour of the accused and others stood on the left side to accuse; and similarly we read (Daniel 4:14), “the matter is by the decree of the watchers, and the sentence by the word of the holy ones”, — here, also, He consulted His heavenly council and asked permission of them, saying to them: “There are in the heavens beings after My likeness; if there will not be on earth also beings after My likeness, there will be envy among the beings that I have created” (Sanhedrin 38b).
נעשה אדם WE WILL MAKE MAN — Although they did not assist Him in forming him (the man) and although this use of the plural may give the heretics an occasion to rebel (i. e. to argue in favour of their own views), yet the verse does not refrain from teaching proper conduct and the virtue of humbleness, namely, that the greater should consult, and take permission from the smaller; for had it been written, “I shall make man”, we could not, then, have learned that He spoke to His judicial council but to Himself. And as a refutation of the heretics it is written immediately after this verse “And God created the man”, and it is not written “and they created” (Genesis Rabbah 8:9)
בצלמנו IN OUR IMAGE — in our type.
כדמתנו AFTER OUR LIKENESS — with the power to comprehend and to discern.
וירדו בדגת הים AND THEY SHALL HAVE DOMINION OVER THE FISH … [AND OVER THE BEASTS] — The expression וירדו may imply dominion as well as descending — if he is worthy he dominates over the beasts and cattle, if he is not worthy he will sink lower than them, and the beast will rule over him (Genesis Rabbah 8:12).
רש"י על דברים ג׳:כ״ד - הטקסט מספריא
ה' אלהים. רַחוּם בַּדִּין:
אתה החלות להראות את עבדך. פֶּתַח, לִהְיוֹת עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל אַעַ"פִּ שֶׁנִּגְזְרָה גְּזֵרָה; אָמַר לוֹ מִמְּךָ לָמַדְתִּי, שֶׁאָמַרְתָּ לִי (שמות ל"ב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי", וְכִי תוֹפֵס הָיִיתִי בְךָ? אֶלָּא לִפְתֹּחַ פֶּתַח, שֶׁבִּי הָיָה תָלוּי לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ כֵן הָיִיתִי סָבוּר לַעֲשׂוֹת עַכְשָׁו (ספרי):
את גדלך. זוֹ מִדַּת טוּבְךָ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר י"ד) "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'":
ואת ידך. זוֹ יְמִינְךָ שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם:
החזקה. שֶׁאַתָּה כוֹבֵשׁ בְּרַחֲמִים אֶת מִדַּת הַדִּין בְּחָזְקָה (ספרי):
אשר מי אל וגו'. אֵינְךָ דוֹמֶה לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יוֹעֲצִין וְסַנְקַתֶּדְרִין הַמַמְּחִין בְּיָדוֹ כְּשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וְלַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו, אַתָּה אֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְיָדְךָ אִם תִּמְחֹל לִי וּתְבַטֵּל גְּזֵרָתְךָ; וּלְפִי פְשׁוּטוֹ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ מִלְחֶמֶת סִיחוֹן וְעוֹג, – כְּדִכְתִיב (דברים ב') "רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ", – הַרְאֵנִי מִלְחֶמֶת ל"א מְלָכִים:
אדני אלהים O LORD, GOD — O Thou Who art. merciful (ה׳) in judgment (אלהים) (cf. Sifrei Devarim 26:10).
אתה החלות להראות את עבדך THOU DIDST BEGIN TO SHOW THY SERVANT an opening to stand and offer prayer, although the decree has been enacted; he said to Him: I learned to do so from Thee, for Thou didst say to me, (Exodus 32:10; cf. Rashi thereon) "And now, leave Me alone”. Was I, then, holding Thee? But Thou didst say this to open the door and to show that it depended upon me to pray for them. Just so do I think to act now (Sifrei Devarim 27:2).
את גדלך [TO SHOW] THY GREATNESS — This means Thy attribute of goodness. Similarly it states, (Numbers 14:17, 18) "And now, I beseech Thee, let the strength of my Lord be great, [according as thou hast spoken, saying: The Lord is long-suffering and of much mercy, etc."].
ואת ידך AND THY [STRONG] HAND — This refers to Thy right hand which is extended to all who enter the world (all human beings) [to receive them in penitence] (Sifrei Bamidbar 134:5).
החזקה [THY] STRONG [HAND] — I speak of it as Thy strong hand, because by showing mercy Thou forcibly (בחזקה) subduest the attribute of strict justice (Sifrei Bamidbar 134:5).
אשר מי אל וגו׳ FOR WHAT GOD IS THERE [… WHO CAN DO ACCORDING TO THY WORKS] — Thou art unlike a mortal king who has counsellors and assessors who would prevent him when he wishes to show kindness and to forgo, what is due to him: Thou, however, — there is none who can prevent Thee if Thou pardonest me and dost annul Thy decree (Sifrei Devarim 27:6). But according to its plain sense it means: "Thou hast begun to show Thy servant the war with Sihon and Og, as it is written, (Deuteronomy 2:31) “Behold I have begun to give [Sihon and his land] before thee"; let me behold also the war with the thirty-one kings of Canaan.
מצוטט בעמוד אחד
מאמרי אדה"ז ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- תקס"ו ח"ב ‹ ולא אבה ה' אלקיך ‹ תרסח לקו"ש ח"כ ע' 31
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.