30
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ג
א. "ויזכור אלקים"
מן הפסוק1 "ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה..." מצטט רש"י את המילים "ויזכור אלקים", ומפרש2: "זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים. ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר3 וירא ה' כי רבה רעת האדם... ויאמר ה' אמחה והוא שם מדת רחמים".
בפסוק3 "וירא ה' כי רבה רעת האדם... ויאמר ה' אמחה" הרי קיים (כדברי רש"י עצמו בפירושו כאן), אותו קושי.
– שאופן ההנהגה שעליו מסופר בפסוק אינו תואם, לכאורה, לשם ולמדה הכתובה שם. שבענין של "ויאמר.. אמחה" – דין וגבורה – כתוב שם הוי', שם של מדת הרחמים, ואילו בענין "ויזכור..." מופיע שם אלקים, שם מדת הדין –
אך למרות זאת אין רש"י מסביר זאת שם. ויש להבין: מדוע מסביר רש"י נושא זה בפסוק המאוחר יותר, בפרשתנו, ואינו מסביר זאת בפסוק הקודם "וירא...", שבפרשת בראשית4?
ויותר מכך: דוקא כאן, בפירושו למילים "ויזכור אלקים" מבהיר רש"י גם את החידוש שבפסוקים הקודמים "וירא... ויאמר...", שמדת הרחמים נהפכה למדת הדין!
ומכך מובן, שבמקום ההוא אין הוכחה ברורה מן הפסוק לפירוש זה. ודוקא בפסוק "ויזכור אלקים" מהווה הוכחה חזקה כל כך לפירושו, שמדת הדין נהפכה למדת הרחמים, עד כדי כך שניתן ללמוד ממנו לגבי הפסוקים הקודמים "וירא... ויאמר...", שגם שם הכוונה היא שמדת הרחמים נהפכה למדת הדין.
אי אפשר לתרץ, שעד הפסוק
הערות
- 1. פרשתנו ח, א.
- 2. ע"פ ב"ר פל"ג, ג.
- 3. בראשית ו, ה־ז.
- 4. אבל אין להקשות למה לא תי' רש"י (לא על אתר, ולא כאן) מש"נ לפנ"ז (בראשית שם, ג) "ויאמר ה' לא ידון רוחי גו'" – כי* (נוסף לזה דזה ש"עד ק"ך שנה אאריך אפי" (רש"י שם) שייך (גם) לרחמים, הרי) בפסוק זה עדיין לא הייתה ההחלטה על העונש (דהמבול) בפועל, וי"ל דלכן נאמר "ה'" שהוא שם הרחמים. ועד"ז מש"נ לפנ"ז (בראשית ד, ט) "ויאמר ה' אל קין אי הבל אחיך גו'" – שהיא רק התחלת הדיבור, קודם אמירת העונש (ואדרבה, ע"פ פרש"י שם "בדברי נחת אולי ישוב כו'" ה"ז שייך למדת הרחמים), ואצל העונש בפועל נאמר (שם, י) רק "ויאמר" סתם. ודוחק. וצ"ע בבראשית (ה, כט): אשר אררה ה'.
- . ועד"ז אין להקשות למה דילג רש"י על מש"נ שם (פסוק ו) בין "וירא גו'" ל"ויאמר גו'" – "וינחם ה'" – כי לפרש"י שם "נחמה היתה לפניו כו'" שייך למדת הרחמים. ולפי' הב' ברש"י "נהפכה מחשבתו כו'", הרי הפירוש ב"וינחם ה'" הוא שהיתה חרטה על ההנהגה ד"ה'" (רחמים).
בראשית רבה ל״ג:ג׳ - הטקסט מספריא
טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט), אָמַר רַבִּי לֵוִי טוֹב ה' לַכֹּל, עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא מַעֲשָׂיו. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל הַכֹּל שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו הוּא מְרַחֵם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר טוֹב ה' לַכֹּל, וּמֵרַחֲמָיו הוּא נוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו. רַבִּי תַּנְחוּמָא וְרַבִּי אַבָּא בַּר אָבִין בְּשֵׁם רַב אַחָא לְמָחָר שְׁנַת בַּצֹּרֶת בָּאָה וְהַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶן רַחֲמִים. בְּיוֹמֵי דְּרַבִּי תַּנְחוּמָא הָיוּ צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְתַעֲנִית, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי גְּזָר תַּעֲנִיתָא, גָּזַר תַּעֲנִיתָא יוֹם קַדְמָאי יוֹם ב' יוֹם ג' וְלָא נְחַת מִטְרָא, עָאל וְדָרַשׁ לְהוֹן אֲמַר לְהוֹן בָּנַי הִתְמַלְּאוּ רַחֲמִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְמַלֵּא עֲלֵיכֶם רַחֲמִים. עַד שֶׁהֵן מְחַלְּקִין צְדָקָה לַעֲנִיֵּיהֶם רָאוּ אָדָם אֶחָד נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, אָתוֹן לְגַבֵּיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ, רַבִּי מָה אֲנַן יָתְבִין הָכָא וַעֲבֵרְתָּא הָכָא. אֲמַר לָהֶן מָה רְאִיתֶם, אָמְרוּ לוֹ רָאִינוּ אָדָם פְּלוֹנִי נוֹתֵן מָעוֹת לִגְרוּשָׁתוֹ, שְׁלַח בַּתְרֵיהוֹן וְאַיְיתִינוֹן לְגוֹ צִבּוּרָא. אָמַר לֵיהּ מָה הִיא לָךְ זוֹ, אָמַר לוֹ גְּרוּשָׁתִי הִיא. אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה נָתַתָּ לָהּ מָעוֹת, אָמַר לוֹ רַבִּי רָאִיתִי אוֹתָהּ בְּצָרָה וְהִתְמַלֵּאתִי עָלֶיהָ רַחֲמִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִגְבִּיהַּ רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּנָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים מָה אִם זֶה שֶׁאֵין לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת רָאָה אוֹתָהּ בְּצָרָה וְנִתְמַלֵּא עָלֶיהָ רַחֲמִים, אַתָּה שֶׁכָּתוּב בְּךָ (תהלים קמה, ח): חַנּוּן וְרַחוּם, וְאָנוּ בְּנֵי יְדִידֶיךָ בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתְמַלֵּא עָלֵינוּ רַחֲמִים, מִיָּד יָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִתְרַוָּה הָעוֹלָם. רַבֵּנוּ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרַיְתָא קַמֵּי כְּנִשְׁתָּא דְּבַבְלָאי בְּצִפּוֹרִין, עֲבַר חַד עֵגֶל קוֹדָמוֹי, אָזֵל לְמִתְנְכָסָה וְשָׁרֵי גָּעֵי כְּמֵימַר שֵׁיזִבְנִי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֲנִי יָכוֹל לְמֶעְבַּד לָךְ לְכָךְ נוֹצַרְתָּ, וְחָשַׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ רַבִּי אֶת שִׁנָּיו, לֹא הִפִּילָה עֻבָּרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִצְטַעֲרוּ הַיּוֹלְדוֹת, בָּתַר יוֹמִין עֲבַר חַד שֶׁרֶץ קַמֵּי בְּרַתֵּיהּ וּבְעָא לְמִקְטְלָא, אֲמַר לָהּ בְּרַתִּי שַׁבְקֵיהּ, דִּכְתִיב: וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. רַבֵּנוּ הֲוָה עִנְוָתָן סַגֵּי, וַהֲוָה אֲמַר כָּל מַה דְּיֹאמַר לִי בַּר נַשׁ אֲנָא עָבֵיד חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּנֵי בְתֵירָא לִזְקֵנִי, שֶׁיָּרְדוּ מִגְדֻלָּתָן וְהֶעֱלוּ אוֹתוֹ, וְאִין סָלֵיק רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא לְהָכָא, אֲנָא קָאֵים לִי מִן קֳדָמוֹהִי, לָמָּה דְּהוּא מִן יְהוּדָה וַאֲנָא מִן בִּנְיָמִין, וְהוּא מִן דִּכְרַיָא דִּיהוּדָה וַאֲנָא מִן נֻקְבְתָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא רַבָּה וַהֲרֵי הוּא עוֹמֵד בַּחוּץ, נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי וְכֵיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו אָמַר לוֹ אֲרוֹנוֹ הוּא, אֲמַר לֵיהּ פּוֹק חֲזֵי מַאן בָּעֵי לָךְ לְבָרָא, נָפַק וְלָא אַשְׁכַּח בַּר נָשׁ, וְיָדַע דְּהוּא נָזוּף וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מִשְּׁלשִׁים יוֹם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי אָבִין כָּל אוֹתָן שְׁלשִׁים יוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי חִיָּא רַבָּה נָזוּף מֵרַבֵּנוּ, אַלֵּיף לְרַב בַּר אֲחָתֵיהּ כָּל כְּלָלֵי דְאוֹרַיְתָא, וְאִלֵּין אִינוּן כְּלָלַיָיא דְאוֹרַיְתָא הִלְכְתָא דְּבַבְלָאֵי. לְסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין אָתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בִּדְמוּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל רַבֵּנוּ וִיְהַב יְדֵיהּ עַל שִׁנֵּיהּ וְאִתְּסֵי, כֵּיוָן דְּאָתָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְגַבֵּי רַבֵּנוּ אֲמַר לֵיהּ מָה עֲבַדְתְּ בְּשִׁנָּךְ, אֲמַר לֵיהּ מִן עוֹנָתָא דִּיהַבְתְּ יְדָךְ עִלּוֹהִי אִתְנְשֵׁימַת, אֲמַר לֵיהּ לֵית אֲנָא הֲוָה יָדַע מָה הוּא. כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן שָׁרֵי נָהֵיג בֵּיהּ יְקָרָא, וְקָרַב תַּלְמִידִים וּמְעַיֵּיל לֵיהּ מִלְּגַאו. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי וְלִפְנִים מִמֶּנִּי, אָמַר לֵיהּ חַס וְשָׁלוֹם לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. רַבֵּנוּ הֲוָה מְתַנֵּי שִׁבְחֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, אָמַר לֵיהּ אָדָם גָּדוֹל, אָדָם קָדוֹשׁ. חַד זְמַן חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָךְ דַּהֲוַת מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ חֲמִיתֵּיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנָּאי. אֲמַר לֵיהּ וְלָמָּה לָא אִתְכְּנָעַת מִנֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים, כֵּיוָן דְּשָׁמַע כֵּן מְסַר לֵיהּ תְּרֵין תַּלְמִידוֹי וַהֲווֹ עָיְילִין עִמֵּיהּ לַאֲשׁוּנָה, דְּלָא יִשְׁהֵי וְתִזְעַר נַפְשֵׁיהּ. דָּבָר אַחֵר, טוֹב ה' לַכֹּל וגו', וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וגו', אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמֵנִי אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁהֵם הוֹפְכִים מִדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִין, בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ה', מִדַּת רַחֲמִים, (שמות לד, ו): ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, וּכְתִיב (בראשית ו, ה): וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, (בראשית ו, ו): וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ו, ז): וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה וגו', אַשְׁרֵיהֶם הַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן הוֹפְכִים מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים. בְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים הוּא מִדַּת הַדִּין (שמות כב, כז): אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל, (שמות כב, ח): עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם, וּכְתִיב (שמות ב, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ וגו' (בראשית ל, כב): וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וגו', וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ שֶׁזָּן וּפִרְנֵס אוֹתָם כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ, וְהַדִּין נוֹתֵן מִזְּכוּת הַטְּהוֹרִים שֶׁהִכְנִיס עִמּוֹ בַּתֵּבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לְשֵׁם קָרְבָּנוֹ נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, כא): וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא לְשֵׁם נַחַת הַתֵּבָה נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח, ד): וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וגו'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר (בראשית ח, כב): לֹא יִשְׁבֹּתוּ, מִכְּלַל שֶׁשָּׁבָתוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שִׁמְשׁוּ מַזָּלוֹת כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹנָתָן שִׁמְשׁוּ אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר.
רש"י על בראשית ו׳:ג׳ - הטקסט מספריא
לא ידון רוחי באדם. לֹא יִתְרַעֵם וְיָרִיב רוּחִי עָלַי בִּשְׁבִיל הָאָדָם
לעלם. לְאֹרֶךְ יָמִים; הִנֵּה רוּחִי נָדוֹן בְּקִרְבִּי אִם לְהַשְׁחִית וְאִם לְרַחֵם, לֹא יִהְיֶה מָדוֹן זֶה בְרוּחִי לְעוֹלָם, כְּלוֹמַר לְאֹרֶךְ יָמִים:
בשגם הוא בשר. כְּמוֹ בְּשֶׁגַּם, כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁגַּם זֹאת בוֹ, שֶׁהוּא בָשָׂר וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ נִכְנָע לְפָנַי, וּמָה אִם יִהְיֶה אֵשׁ אוֹ דָּבָר קָשֶׁה? כַּיּוֹצֵא בוֹ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה (שופטים ה') כְּמוֹ שֶׁקַּמְתִּי וְכֵן שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי (שם ו') כְּמוֹ שֶׁאַתָּה, אַף בְּשַׁגַּם כְמוֹ בְשֶׁגַּם;
והיו ימיו וגו'. עַד ק"ך שָׁנָה אַאֲרִיךְ לָהֶם אַפִּי, וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אָבִיא עֲלֵיהֶם מַבּוּל. וְאִם תֹּאמַר מִשֶּׁנּוֹלַד יֶפֶת עַד הַמַּבּוּל אֵינוֹ אֶלָא מֵאָה שָׁנָה, אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה (פסחים ו') – כְּבָר הָיְתָה הַגְּזֵרָה גְּזוּרָה עֶשְׂרִים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁהוֹלִיד נֹחַ תּוֹלָדוֹת, וְכֵן מָצִינוּ בְּסֵדֶר עוֹלָם. יֵשׁ מִדְרְשֵׁי אַגָּדָה רַבִּים בְּלֹא יָדוֹן, אֲבָל זֶה הוּא צִחְצוּחַ פְּשׁוּטוֹ:
לא ידון רוחי באדם MY SPIRIT SHALL NOT STRIVE AGAINST MAN — My Spirit shall not be in a state of discontent and shall not strive with Myself because of man.
לעולם ALWAYS — for a long time. Behold, My Spirit has been contending within Me whether to destroy or whether to show mercy: such contending (deliberation) shall not be forever — meaning, for a long time.
בשגם הוא בשר FOR THAT HE ALSO IS FLESH — This is the same as בְּשָׁגַּם — that is to say: because this quality is also in him viz., that he is only flesh, and yet he does not humble himself before Me; what would he do if he were of fire or of some other resisting matter! Similarly we find שַׁ for שָׁ, (Judges 5:7) עד שַׁקמתי דבורה “Until I Deborah arose”, where it is the same as שָׁקמתי; so also (Judges 6:17) שַׁאתה מדבר עמי “that it is thou who talkest with me”, where it is the same as שָׁאתה — so also here.
והיו ימיו וגו THEREFORE HIS DAYS SHALL BE etc. — For 120 years I will be long-suffering with them, and if they repent not I shall bring a flood upon them. If, now, you object, saying that from the birth of Japheth until the Flood there were only 100 years, remember that there is no “earlier” or “later” in the Torah (events are not always related in chronological order) (Pesachim 6b): the decree (regarding the Flood) was issued twenty years before Noah had any children — so we find in Seder Olam. There are many Midrashic explanations of the words לא ידון but this is transparently its plain sense.
רש"י על בראשית ד׳:ט׳ - הטקסט מספריא
אי הבל אחיך. לְכָּנֵס עִמּוֹ בְּדִבְרֵי נַחַת, אוּלַי יָשׁוּב וְיֹאמַר: אֲנִי הֲרַגְתִּיו וְחָטָאתִי לְךָ:
לא ידעתי. נַעֲשָׂה כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה:
השומר אחי. לְשׁוֹן תֵּמַהּ הוּא, וְכֵן כָּל הֵ"א הַנְּקוּדָה בַּחֲטַף פַּתָּח:
איה הבל אחיך WHERE IS ABEL THY BROTHER — thus entering into a friendly conversation with him: perhaps he might repent and say, “I have killed him, and sinned against You” (Genesis Rabbah 19:11).
לא ידעתי I KNOW NOT — He became a deceiver of the Most High (i. e. he persuaded himself that he could deceive Him) (Numbers Rabbah 20:6).
השומר אחי אנכי AM I MY BROTHER’S KEEPER — This is a question. Similarly, wherever ‘ה has a חטף פתח it introduces a question.
רש"י על בראשית ה׳:כ״ט - הטקסט מספריא
זה ינחמנו. יָנַח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵשָׁה וְהוּא הֵכִין לָהֶם וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדַּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים, מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה, וְזֶהוּ יְנַחֲמֵנוּ, וְאִם לֹא תְפָרְשֵׁהוּ כָּךְ אֵין טַעַם הַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַשֵּׁם וְאַתָּה צָרִיךְ לִקְרוֹת שְׁמוֹ מְנַחֵם:
זה ינחמנו THIS WILL COMFORT US — He will ease from off us (ינחמנו) the toil of our hands. For until Noah came people had no agricultural instruments and he prepared such for them. The earth had brought forth thorns and thistles when they sowed wheat in consequence of the curse imposed upon Adam Harishon: in the days of Noah, however, this ceased (Tanchuma 1:1:11). This is what is meant by the word ינחמנו (viz., ינח מנו). If, however, you do not explain it in this manner, but from the root נחם “to comfort”, then the meaning you give to this expression (connecting it with the idea of “comfort”) will have no application to the name נח, and you would have to call him מנחם “Comforter”.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.