212
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אדם40 – של אדם העליון", כביכול41.
מצד "סדר השתלשלות" קיימת כביכול איזשהו "הגבלה" למעלה לגבי הורדת האור האלקי לעולם – יש אור אלקי שיכול לרדת אל תוך העולם, ויש אור הנעלה מן העולמות, ואור נעלה אף יותר – שאיננו כלל בגדר של עולמות42.
ובאמצעות עבודה זו של ישראל נגרם "חידוש" שגם האור שאיננו כלל בגדרם של העולמות, ואף האור שנעלה מן האור שהיה ממלא את מקום החלל לפני הצמצום43, יורד ומגיע למטה.
ו. "מעקה" – הכרחי לבניית "בית חדש"
ה"כלי" ל"חידוש" הוא – התבטלות. כידוע44 בענין העליות, שכאשר "עליה" נעלית באין־ערוך לעומת הדרגה הקודמת, מוכרחה להיות לפני־כן התבטלות, המכינה את הכלי לעליה. (בדומה ל"עמוד" ו"נהר דינור", שצריך לעבור כשעולים מגן־עדן התחתון לגן־עדן העליון45).
זוהי המהות הפנימית של "מעקה": בסייגים שקובע היהודי בעבודתו – ה"מעקה" – מתבטאת התבטלות46 וקבלת־עול, ההופכות אותו לכלי ראוי ל"בית חדש"47.
בכך ניתן להסביר בפנימיות הענינים את הסיבה לכך, שסוף הפסוק "ולא תשים דמים בביתך..." איננו (רק) נתינת טעם למצות מעקה, אלא הוא, לפי ההלכה, ציווי בפני עצמו48 [כנאמר בספרי4: ועשית מעקה לגגך – מצות עשה, ולא תשים דמים בביתך – מצות לא תעשה] –
הערות
- 40. ברכות נז, ב. ולהעיר ממרז"ל (יבמות סג, רע"א) "כל אדם שאין לו קרקע ("לבנות עליו שידור בו" – תוד"ה שאין שם) אינו אדם". ויש לקשר זה עם הידוע (ראה המשך תרס"ו ס"ע ז' ואילך. ע' תמו. ועוד) שהכוונה דדירה בתחתונים היא בעצמותו ית' למעלה מכל גילויים.
- 41. להעיר מלקמן ע' 415.
- 42. ראה לקו"ת ראה ביאור לד"ה אחרי פ"ב־ג. ר"ה ד"ה והי' ביום ההוא פ"ב וה'. ברכה ד"ה מזמור שיר (הב') פ"א. ובכ"מ.
- 43. ראה המשך תרס"ו ע' ד. תקט ואילך. ועוד.
- 44. ראה תו"א ז, ג. המשך תרס"ו ע' יב ואילך. יח ואילך. ובכ"מ.
- 45. ראה תו"א שם. צו, א. המשך הנ"ל ע' טו. ובכ"מ.
- 46. ראה או"ת להה"מ עה"פ: מחיצה לגגך רצה לומר לגדלות שלך .. שלא יגבה לבך. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ד ע' 141 ואילך.
- 47. להעיר מהמבואר בהמשך תרס"ו (ד"ה אחרי ה"א תלכו ואילך) בענין עבד פשוט, שעבודתו היא (לא מצד גילוי אור, כ"א) מתוך קב"ע ויר"ש וביטול בתכלית, ומשו"ז היא באופן של התחדשות, ועי"ז נעשה הדירה לו ית' בתחתונים שהיא המשכת אור חדש, עיי"ש בארוכה. ועפ"ז (דמעקה שייכת לעשיית הדירה לו ית') יש לבאר ע"פ פנימיות הענינים זה שחיוב (מ"ע ד)מעקה הוא רק ב"בית דירה" (ספרי כאן. רמב"ם הל' רוצח רפי"א. שו"ע חו"מ ר"ס תכז. שו"ע אדה"ז חלק חו"מ הל' שמירת גוף ונפש כו' סעיף א').
- 48. ראה לקו"ש ([המתורגם] ח"ב ע' 89. ח"ט ע' 144 הערה 28) – שעפ"ז מתורץ פסק הרמב"ם (הל' ברכות פי"א ה"ח. שם הי"ב) דמברכין על עשיית מעקה, אף שלפנ"ז (שם ה"ד) פסק ד"דברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם", עיי"ש.
- 4.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש י״א - הטקסט מספריא
מצות א עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר ועשית מעקה לגגך. והוא שיהיה בית דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו [א] זקוק לו. וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה.
בית של שני שותפין חייבין במעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו לא תלה אלא בנופל. אם כן למה נאמר [ב] גגך למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאינן עשויים לדירה. היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו ולא לתוכו.
גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים כדי שלא יפול ממנו הנופל. וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול. וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.
אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות. כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בו מים בין שאין בו מים חייב לעשות חוליא גבוהה עשרה טפחים. או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל [ג] מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים.
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות. וכל העובר עליהן ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות.
ואלו הן. לא יניח אדם פיו על הסלון המקלח וישתה. ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה. ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וימות.
ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי. המים. והיין. ואפילו מזוג ואפילו התחיל טעמו להשתנות לחומץ. והחלב. והדבש. והציר. אבל שאר כל המשקין אין מקפידין על גילויין שאין בעלי ארס שותין מהן.
השום שנתרסק ואבטיח שנחתך ונתגלה אסור וכן כל כיוצא בהן. יין מבושל ויין תוסס אין בהן משום גילוי. ותוסס הוא היין משעת דריכתו עד שלשה ימים. ויין או מים או חלב שהיו חמין כל זמן שההבל עולה מהן וכן משקין שהיה המשקה יורד מלמעלה לתוכן טיפה אחר טיפה והוא שיהיה טורד ויורד כל אלו אין בהן משום גילוי שזוחלי עפר מתיראים מבעבוע המשקה ומן ההבל ואין שותין ממנו.
מי כבשין ומי שלקות ומי תורמוסין אין בהן משום גילוי. מים ששרה בהן כבשין ושלקות ותורמוסין אם נשתנה טעמן אין בהם משום גילוי. ואם אין בהם נותן טעם אסורין. וכן מים שהדיח בהן פרישים ודרמוסקין לחולה אסורין משום גילוי.
יין שנתחבר בו דברים חדין כפלפלין או דברים מרים כאפסנתין עד שנשתנה טעמם אין בו משום גילוי והוא הדין בשאר המשקין.
כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין ואפילו היה בצדן אדם ישן אין אימת ישן על הזוחלין. וכמה ישהו ויאסרו כדי שיצא הרחש מתחת אזן כלי וישתה ויחזור למקומו.
שיעור המים שיאסרו אם נתגלו כדי שיהיה הסם ניכר בהן ומזיק. אבל אם היו המים מרובין כדי שתאבד בהן המרה הרי אלו מותרין בין בכלים בין בקרקעות וכן הדין בשאר המשקין.
מעיין המושך כל שהוא אין בו משום גילוי. לגין מגולה שהניחו בשידה תיבה ומגדל או בתיק שלו או בכור אפילו עמוק מאה אמה או במגדל גבוה מאה אמה או בטרקלין מיופה ומסוייד הרי זה אסור. בדק את התיבה או את המגדל ואחר כך הניחו הרי זה מותר. ואם היה בהן נקב אסור. כמה יהא בנקב כדי שתכנס אצבע קטנה של קטן.
חבית שנתגלתה אע"פ ששתו ממנו תשעה ולא מתו לא ישתה עשירי. מעשה היה ואמרו ששתה עשירי ומת מפני שארס הנחש שקע למטה ויש סם חמת זוחלי עפר שעולה וצף למעלה [ד] ויש סם שהיא נתלית באמצע המשקה. לפיכך הכל אסור ואפילו סננו במסננת וכן אבטיח שנתגלה אע"פ שאכלו ממנו תשעה ולא מתו לא יאכל עשירי.
מים שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים ולא ירבץ בהם את הבית ולא יגבל בהן את הטיט ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו ולא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו אבל משקה אותן לחתול.
עיסה שנילושה במים מגולין אפילו היא של תרומה תשרף ואפילו נאפת הפת אסורה.
שולחן ערוך, חושן משפט תכ״ז - הטקסט מספריא
מִצְוֹת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת אָדָם מַעֲקֶה לְגַגּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ (דְּבָרִים כב, ח). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּירָה; אֲבָל בֵּית הָאוֹצָרוֹת וּבֵית הַבָּקָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֵינוֹ זָקוּק לוֹ.
כָּל בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת, פָּטוּר מִמַּעֲקֶה.
בַּיִת שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים, חַיָּבִים בַּמַּעֲקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִפּוֹל הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ (דְּבָרִים כב, ח), לֹא תָּלָה אֶלָּא בַּנּוֹפֵל. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: גַּגֶּךָ (דְּבָרִים כב, ח), לְמַעֵט בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, לְפִי שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִים לְדִירָה.
הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִגַּגּוֹ, אֵינוֹ זָקוּק לְמַעֲקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִפֹּל הַנוֹפֵל מִמֶּנּוּ (דְּבָרִים כב, ח).
גֹּבַהּ הַמַּעֲקֶה, אֵין פָּחוֹת מִי' טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל מִמֶּנּוּ הַנֹּפֵל. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת הַמְּחִצָּה חֲזָקָה, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁעֵן אָדָם עָלֶיהָ וְלֹא תִּפֹּל.
כָּל הַמַּנִּיחַ גַּגּוֹ בְּלֹא מַעֲקֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה; וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (דְּבָרִים כב, ח).
אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכְשֹׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר (אוֹ בּוֹר) בַּחֲצֵרוֹ, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם, חַיָּב לַעֲשׂוֹת חוּלְיָא גָבֹהַּ י' טְפָחִים, אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסוּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת.
וְכֵן כָּל מִכְשׁוֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ (דְּבָרִים ד, ט). וְאִם לֹא הֵסִיר וְהִנִּיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּלֹא תָשִׂים דָּמִים (דְּבָרִים ד, ט).
הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וּקְצָתָם נִתְבָּאֲרוּ בְּטוּר יו"ד סִימָן קט"ז, וְעוֹד יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְאֵלוּ הֵן: לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל הַסִילוֹן הַמְקַלֵּחַ וְיִשְׁתֶּה, וְלֹא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה מֵהַבְּאֵרוֹת וּמֵהָאֲגַמִּים, שֶׁמָּא יִבְלַע עֲלוּקָה וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה. הַגָּה: וּכְבָר כָּתַבְתִּי דְבָרִים אֵלּוּ סִימָן קט"ז בְּיוֹרֶה דֵעָה וע"ש.
כָּל הָעוֹבֵר עַל דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאָמַר: הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ, אוֹ: אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת. וְהַנִּזְהָר מֵהֶם, עָלָיו תָּבֹא בִּרְכַּת טוֹב:
משנה תורה, הלכות ברכות י״א:ח׳ - הטקסט מספריא
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון כיצד העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה אבל אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה וכן כל כיוצא בזה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.