180

כפי שמבאר הרמב"ם בפרק הקודם, ש"נבואת משה רבינו אינה על פי האותות .. אלא בעינינו ראינוה", ולכן יוצא, שבהכחשת נבואתו של משה הוא מכחיש "מה שראית בעיניך".

כלומר, אילו היה הרמב"ם מדבר רק על חומרת האיסור של נבואת שקר "שה' שלחו להוסיף מצוה...", הוא היה אומר "להכחיש התורה", אך כיון שבאומרו "בא להכחיש" הוא מתכוין לתת סיבה – "שהרי" – למה הוא נביא שקר, ולמה חלים עליו דינים אלו, לכן אומר הרמב"ם "להכחיש נבואתו של משה".

אך זהו תירוץ דחוק ביותר. הרי אנו כבר יודעים שהמכחיש נבואתו של משה הוא מכחיש דבר ש"ראינוה" ו"שמענוה", ומכחיש התורה – כמוסבר בפרק הקודם. ואם כך, סביר לומר שזוהי הסיבה לחומרת דיני נביא השקר,

ולפי זה צריך היה הרמב"ם לומר "להכחיש התורה"?

ה. מדוע מבדיל הרמב"ם בין שניים המכחישים

אותו פסוק?

התמיהה אף גדולה יותר, אנו מוצאים שבאותו פרק אכן משתמש הרמב"ם בביטוי "להכחיש התורה" – "אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך הוא .. הרי זה נביא השקר .. שהרי בא להכחיש התורה שאמרה²³ לא בשמים היא"²⁴, ואין מובן ההבדל: בענין "להוסיף מצוה או לגרוע מצוה .. מצות לפי זמן היו", וכן לגבי עבודה זרה, הוא אומר "להכחיש נבואתו של משה", ואילו לגבי "עקר דבר... או שאמר... שה' אמר לו שהדין כך" אומר הרמב"ם "להכחיש התורה²⁵?

יתר־על־כן: כאשר מישהו אומר "שה' שלחו לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענוה ממשה" (שעליו אומר הרמב"ם "להכחיש נבואתו של משה"), הרי הוא מכחיש בכך, לכאורה, את דברי התורה "לא בשמים היא" (שמהם לומדים²⁶ ש"אין נביא רשאי לחדש דבר") – אותו פסוק שהוא מכחיש באומרו "שה' צוה לו שהדין