139

הנביאים, ובמיוחד כאשר זוהי נחמה בכפליים⁴⁷ – אך אז יוצא, שישראל רואים את הפורעניות כעונש וקללה בפני עצמם ר"ל, שעל כך מספיקה נחמת הנביאים, ולא את החסד הנעלה מאת הקדוש־ברוך־הוא המסתתר כאן.

אך כאשר טוענים ישראל לאחר נחמת הנביאים "עזבני הוי' ואד' שכחני", הרי זוהי הוכחה לכך שישראל יודעים וחשים שהפורעניות והירידה הם "חילופא" בלבד, ולאמיתו של דבר הם חסדים מכוסים, ולפיכך הם מתלוננים על הנחמה שבאמצעות הנביאים: לא זוהי הכוונה הפנימית של הגלות, מעוצמתה של הפורענות נראה שאלה הם חסדים גדולים מאוד, כאלה היכולים לבוא רק מהקדוש־ברוך־הוא עצמו.

ההכרה והידיעה הזאת כבר גורמת לגילוי⁴⁸, הקדוש־ברוך־הוא מסכים לטענתם בדבר נחמת הנביאים – עניה סוערה לא נחמה – והוא אומר: אנכי אנכי הוא מנחמכם,

ועד להשלמת הענין בגאולה האמתית והשלמה, שאז יראו בגלוי ובעיני בשר את חסדי ה' בטוב הנראה והנגלה.