136

וירעיבך... כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" כדי להביא לידי "ושמרת את מצות ה' אלקיך... מביאך אל ארץ טובה..."²⁵, כדי שבני ישראל²⁶ יזדככו ויזכו לגילויים²⁷ הנעלים של הגאולה²⁸.

דברים אלו מתבטאים בלשון התרגום, ולא בלשון הקודש, כי מטרת כל תרגום היא שגם פשוטי העם, שאינם מבינים לשון הקודש, יוכלו להבין את עניני התורה²⁰. כלומר, את הטעם הפנימי ל"קללה" וגלות אין אומרים רק לתלמידי חכמים וכדומה, שעליהם לא השפיעה הגלות כל כך, אלא גם, ובעיקר, לפשוטי העם, שעליהם השפיעה גלות עד כדי כך שהם נזקקים לתרגום לשבעים לשון, גם להם מגלים את המשמעות הפנימית של "קללה" וגלות.

כל זאת בתחילת הפרשה ובקיצורה, כאשר מסבירים באופן כללי את משמעותה של העבודה ותכליתה, אז מציינים את הכוונה הפנימית של "קללה", אך כאשר דנים בעבודה בפועל – "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" – אז נדרש התרגום הפשוט: "מלטטיא", כי רק כך אפשר להכניע ולהשפיע על הנפש הבהמית והיצר הרע, כמאמר חז"ל²⁹ "לעולם ירגיז אדם .. על יצה"ר".

ה. דוקא ה"קללה" היא נעלית יותר מהברכה

התורה מציינת שהקללה ש"אנכי נותן לפניכם" היא ענין של "חילופא", לא רק כדי להקל על היהודי בעבודתו, אלא גם בגלל מהות הענין, כפי שיוסבר להלן.

כדי להבין זאת יש להקדים ולומר שלפי פשוטו של מקרא, וכמפורש במדרש רבה³⁰, "אנכי נותן" מכוון כאן לקדוש־ברוך־הוא. ומתעוררת לכאורה השאלה: "אנכי" – הוא נעלה מן השמות, למעלה אפילו מאות וקוצו של אות, ובלשון הזוהר³¹: אחדות פשוטה, וכיצד ייתכן לומר שמהאחדות הפשוטה ינבע גם אופן ההשפעה השני – "חילופא"?