135

שמעשה המקבל של "תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם" מביא ל"אנכי נותן ברכה".

אבל בפסוק המאוחר יותר, כאשר כתוב "ונתתה... הקללה על הר עיבל", ואין מדובר על "אנכי נותן"¹⁸, שם מתרגם גם יונתן את המילה כפשוטה – "ומלטטיא".

ד. התרגומים שונים באופן ההסתכלות על יסורי הגלות

אך עדיין לא הכל ברור: כיצד אפשר לומר שה"חילופא – קללה" איננה באה מאת הקב"ה, אלא נעשית על־ידי המקבל, בעוד אשר מהפסוק "אנכי נותן היום ברכה וקללה" נראה שהמילים "אנכי נותן" מוסבות גם על המילה "וקללה"? ובמיוחד כאשר היא כתובה ב־וא"ו המוסיף (החיבור)

ההסבר לכך הוא:

כל ענין התרגום לתורה, מלשון הקדש לארמית (וכדומה) – עבור יהודים¹⁹ בא כתוצאה מן הגלות והשעבוד, שבגללם נוצר הצורך לתרגם את התורה²⁰ ללשונות הגויים.

אך בענין זה עצמו, ישנם שני אופנים, לדרך שבה נראו ונתפרשו יסורי הגלות:

לפי תרגום אונקלוס, התרגום של בבל²¹, מקום הגלות שבו ההסבר הוא בעוצמה רבה²², מתקבלים היסורים כפי שהם נראים בפשטות: "לוטין" (=קללה).

לפי תרגום יונתן וירושלמי, שהם תרגומים של ארץ ישראל²³, שבה אין ההסתר מצד הגלות גדול כל כך, נגלית יותר פנימיותם של הענינים. (וזאת גם בהתאם לאמור לעיל, שהתרגומים הללו מבוססים על מדרשי חז"ל המגלים את פנימיותה של התורה שבכתב), ולכן הם מפרשים, שיסורי הגלות הם בעצם "חילופא", חילוף של שני דברים דומים, כי רק האופן של השפעת הברכה משתנה, אך הכוונה והמטרה, לפי פנימיות הענינים, היא טוב וברכה. זאת בדומה לנאמר²⁴: "ויענך