285
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ג
בלק
א. הטענה "בת יתרו מי התירה לך" והסבר רש"י על כך
בקשר לסיפור שבסוף פרשתנו1 "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה..." מספרים חז"ל2, שזמרי בן סלוא הביא את ה"מדינית", כזבי בת צור, לפני משה רבינו וטען: "זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? – "נתעלמה ממנו (ממשה) הלכה", עד אשר פינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה... הבועל את כותית3 קנאין פוגעין בו".
מדוע אכן היתה "בת יתרו" מותרת למשה רבינו? על כך מסביר רש"י:4 "משה קודם מתן תורה נשא וכשניתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל ג מצוות, והיא עמהם...". כלומר, משה נשא את צפורה, כיוון שאז, לפני מתן תורה, היו כולם, גם בני ישראל, כבני נח, ואחר כך, במתן תורה, התגיירה5 גם צפורה עם כל עם ישראל, ולפיכך היתה גם אז מותרת למשה.
אין מובן: זמרי הלוא היה "נשיא בית אב לשמעוני"6, ומה היתה איפוא טענתו "ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך" – כלום לא ידע את ההבדל הפשוט ביותר שבין נישואין לפני מתן
הערות
- 1. כה, ו.
- 2. סנהדרין פב, א. תנחומא פרשתנו כ־כא. במדב"ר פ"כ, כד־כה. תיב"ע ופרש"י עה"פ.
- 3. בפרשתנו מדובר ע"ד מדינית, במשנה (סנה' שם) הל' ארמית – ואולי יש כאן שינויים ע"י מבקר המלכות. וראה רמב"ם הל' איס"ב רפי"ב ב' גירסות. ובפרש"י סנה' פא, ב: ארמית בת עובד כוכבים.
- 4. סנהדרין פב, א ד"ה בת יתרו. ביד רמ"ה סנהדרין שם: "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ולא אסרה תורה אלא מכאן ואילך אבל מי שהי' נשוי ועומד קודם מ"ת לא נאסרה עליו". אבל ברבותינו בעה"ת (בהעלותך יא, כז): כשנתנה תורה כו' פרשו כולם כו'. וראה גליוני הש"ס (להר"י ענגל) סנהדרין שם שקו"ט בדבריו. תו"ש לשמות ב, כא אות קע. וראה הערה הבאה.
- 5. ביד רמ"ה שם משמע דס"ל דמותרת גם בלי גיור ד"ניתנה תורה ונתחדשה הלכה". וראה ג"כ: ילקוט ראובני ר"פ פינחס: "ויאמר לו ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ועוד יאמר אני גיירתי". יעב"ץ סנהדרין שם: "ולא שייכא גירות כלל אלא שנתנה תורה". גם מלשון רש"י "נכנסו לכלל מצות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב" משמע קצת שאי"ז ענין הגירות כבערב רב (וראה צפע"נ דלקמן הערה 20). ועפ"ז אין מקום לקושיא דלקמן בפנים סעיף ב'. אבל נוסף ע"ז שגם בנוגע לבני ישראל מפורש שנתגיירו (עיין יבמות מו, א ואילך. כריתות ט, רע"א) – הרי מכיון שהיא "בת יתרו" (ולא מבני אברהם יצחק כו'), ועוד ועיקר – לא הייתה במצרים ששם היתה תחלת הגירות (יבמות וכריתות שם) בודאי הי' צ"ל אצלה גירות. ועד"ז בנוגע לבני' – שמילתם הייתה אך בתור מצוה שנצטווה אברהם, משא"כ במצרים שי"ל שהי' גם התחלת הגירות – עיין יבמות וכריתות שם. ובגליוני הש"ס שם: ודבריו (דהרמ"ה) צע"ג דהא פשיטא דנתגיירה כו'.
- 6. פינחס כה, יד. ובסנהדרין שם (ועד"ז בפרש"י עה"ת כה, ו (ודלא כבפרש"י בפנחס)): נשיא שבט הוא. ולהעיר מדרז"ל (סנה' שם, ב) שזהו שלומיאל בן צורישדי.
במדבר רבה כ׳:כ״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו (במדבר כה, ו), מָה רָאָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא חָלַק כָּבוֹד לֹא לַשָּׁמַיִם וְלֹא לַבְּרִיּוֹת, עָלָיו נֶאֱמַר (משלי כא, כד): זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן. אָמְרָה לוֹ אֵינִי נִשְׁמַעַת אֶלָּא לְמשֶׁה, שֶׁכָּךְ צִוָּה אוֹתִי בָּלָק אַבָּא שֶׁלֹא לִשְׁמֹעַ אֶלָּא לְמשֶׁה רַבְּכֶם, שֶׁאָבִי מֶלֶךְ. אָמַר לָהּ הֲרֵי אֲנִי גָדוֹל כְּמוֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם אֲנִי אֲבִיאֵךְ, תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל משֶׁה, אָמַר לוֹ בֶּן עַמְרָם זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה, אָמַר לוֹ אֲסוּרָה הִיא לָךְ, אָמַר לוֹ זִמְרִי וְאוֹתָהּ שֶׁלָּקַחְתָּ מִדְיָנִית הִיא, מִיָּד נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו שֶׁל משֶׁה וְנִתְעַלְּמָה מִמֶּנוּ הֲלָכָה, וְגָעוּ כֻּלָּם בִּבְכִיָּה, דִּכְתִיב (במדבר כה, ו): וְהֵמָּה בֹכִים, לָמָּה בּוֹכִים שֶׁנִּתְרַפּוּ יְדֵיהֶם אוֹתָהּ שָׁעָה, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְבַת מֶלֶךְ שֶׁנִּתְקַשְּׁטָה לִכָּנֵס לַחֻפָּה לֵישֵׁב בְּאַפִּרְיוֹן וְנִמְצֵאת מְקַלְקֶלֶת עִם אַחֵר, שֶׁנִּתְרַפּוּ יְדֵי אָבִיהָ וּקְרוֹבֶיהָ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה חָנוּ עַל הַיַּרְדֵּן לַעֲבֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לג, מט): וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב, וְשָׁם נִפְרְצוּ בִּזְּנוּת וְרָפוּ יְדֵי משֶׁה וִידֵי צַדִּיקִים עִמּוֹ, וְהֵמָּה בֹכִים וְהוּא עוֹמֵד כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא, (שמות לב, כ): וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְרָפוּ יָדָיו, אֶלָּא בִּשְׁבִיל פִּינְחָס שֶׁיָּבוֹא וְיִטֹּל אֶת הָרָאוּי לוֹ. וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצֵּל (דברים לד, ו): וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לִהְיוֹת עַז כַּנָּמֵר, וְקַל כַּנֶּשֶׁר, וְרָץ כַּצְּבִי, וְגִבּוֹר כָּאֲרִי, לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ, מִכָּאן אַתְּ לָמֵד שֶׁמְדַקְדֵּק עִם הַצַּדִּיקִים עַד כְּחוּט הַשַֹּׂעֲרָה.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ב - הטקסט מספריא
ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה וכן מפורש על ידי עזרא ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו.
ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד"ס גזירה שמא יבא להתחתן ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום כותית ומשום זונה ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה אינו חייב אלא משום כותית וכל חיובין אלו מדבריהן.
במה דברים אמורים כשהיה הבועל ישראל אבל כהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה ואחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית ובבעילה בלבד לוקה שהרי אינה בת קידושין.
כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.
ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואף על פי שהוא בשעת מעשה ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות.
לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה קדש י"י אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לי"י צבאות הנה למדת שהבועל כותית כאילו נתחתן לעכו"ם שנאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה'.
עון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי י"י.
ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי י"י ולמעול בו.
עכו"ם הבא על בת ישראל אם אשת איש היא נהרג עליה ואם פנויה היא אינו נהרג.
אבל ישראל הבא על הכותית בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה בין אשת איש ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון שבא על הכותית בזדון ה"ז נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.
העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה.
ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אא"כ היתה נחרפת לאיש כמו שביארנו.
אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי י"י שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה.
הבא על שפחה ואפילו בפרהסיא ובשעת עבירה אין הקנאין פוגעין בו וכן אם לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מן התורה שמעת שטבלה וקבלה מצות יצתה מכלל העכו"ם.
נתערב ולד ישראלית בולד שפחה הרי שניהן ספק וכל אחד מהן ספק עבד וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם ואם היה הבן ההוא (בן) האדון של עבד כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרין לבא בקהל.
היו התערובות בנות הרי שתיהן ספק שפחות והבא על כל אחת מהן הולד ספק עבד וכן אם נתערב ולד עכו"ם בולד ישראלית מטבילים את שניהן לשם גירות וכל אחת מהן ספק גיורת.
כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל י"י מיד והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת חוץ מד' עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל.
וכיצד דינן עמון ומואב איסורין איסור עולם זכרים ולא נקבות שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל י"י וגו' הל"מ שהעמוני הזכר והמואבי הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל אפילו בן בנו עד סוף העולם אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות.
מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות דור ראשון ודור שני אסורין לבא בישראל ודור שלישי מותר שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו'.
מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה.
גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי זה הכלל באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפחות.
מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש שנאמר וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי תלה הרחקתם במקדש.
והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש וכן מפורש בעזרא ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים הא למדת שלא תלה אותם במקדש.
ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם.
כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם וכן האדומים שבשדה אדום והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים הותר הכל שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכ"מ בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.