139

בתורה שם⁴⁷, שכאשר באה בת פרעה "לרחוץ על היאור...", וראתה "נער בוכה ותחמול עליו", היא חפצה להרגיעו ולא הצליחה, ואז "ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מיניקת מן העבריות ותינק לך את הילד ותאמר לה בת פרעה: לכי, ותלך העלמה (בזריזות ועלמות⁴⁸) ותקרא את אם הילד".

מובן, שגם אילו לא היתה שם מרים, היתה בת פרעה מבינה בסופו של דבר, והיתה קוראת לאשה יהודיה⁴⁹, כיון ש"החזרתיהו על מצריות הרבה לינק ולא ינק"⁵⁰, אלא שהדבר היה אורך זמן רב יותר.

ההישג של "ותתצב אחותו מרחוק" היה בכך שענין זה מיהר זאת, וקיצר את משך זמן צערו של משה.

וכך מובן שה"כבוד" ש"חלק לה המקום" – "והעם לא נסע עד האסף מרים" כדי שצערה על "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה" יסתיים מהר יותר – היא מידה כנגד מידה "בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור".

ט. ההבדל בין המשנה לבין רש"י

מיינה של תורה בפירוש רש"י:

כבר דובר (בתחילת השיחה) על כך שבמשנה נאמר "לפיכך נתעכבו לה ישראל" למרות שמובן, שעיכובם של ישראל בא מאת הקדוש־ברוך־הוא בכך שלא היתה "העלות הענן", מפני שלפי המשנה רצו גם ישראל להמתין למרים.

אמנם סביר לומר^* שגם לפי רש"י רצו גם ישראל להמתין לה, אך בכל זאת מדגיש רש"י דוקא את "המקום", שלא כנאמר במשנה "נתעכבו לה ישראל". ויש לומר שההסבר הפנימי להבדל שביניהם הוא:

חז"ל⁵¹ אומרים "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ולכן קשה לומר שפעולתם הטובה של ישראל בהמתינם למרים ובחולקם לה על־ידי כך כבוד היתה רק "בידי שמים" – עקב אי העלות הענן, ולא עקב רצונם העצמי. מסתבר לומר להיפך, שה"ענן" נשאר במקומו מפני שישראל רצו להמתין למרים. ואת זאת מדגישה המשנה "לפיכך נתעכבו לה ישראל" – בהתאם לתוכן הכללי ולהמשך המשנה שם מדובר על ההנהגה כלפי ישראל באופן של מידה כנגד מידה.

אבל לפי פירוש רש"י, אף אם הוא סובר שגם ישראל הסכימו ורצו להמתין, הרי לפי פשוטו של הענין קשה לומר שמסע זה היה שונה משאר המסעות והיה תלוי ברצון ישראל.

ביתר עמקות יש לומר, שבפירוש