376
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", צריכה להיות לפני כן התבוננות בתוכן של פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, אך עם זאת, נקבע סדר זה לכל אחד, גם למי שלא הגיע לדרגה זו).
ח. "ריצה" בפועל מביאה לעבודה הרוחנית של "נרדפה"
הטעם לכך שכל יהודי חייב ב"ריצה" באופן מעשי לכל דבר מצוה, למרות שאין הוא מבין את המשמעות הפנימית, הוא מפני שעל ידי כך שיהודי מרגיל את עצמו לרוץ "לכל דבר מצוה" בשמחה ובהתלהבות, הוא יגיע ביתר קלות ומהירות לדרגה של "ריצה" אמיתית – שמחה וחיות בלתי מוגבלת בעבודת ה'37.
זהו הפירוש של "נרדפה לדעת את ה'", בפשטות אין הכוונה לכך ש"נרדפה" היא תוצאה של "לדעת את ה'", אלא להיפך, "נרדפה" גורם ל"לדעת את ה'"38, כי על ידי ריצה בפועל – "נרדפה" – מגיעים להתבטלות של "דעת עליון", בסופו של דבר.
בכך מובן מדוע חובת הריצה לדבר מצוה נאמרת במיוחד לגבי בית הכנסת, כדלעיל – תפילה: תפילה היא "עבודה שבלב"39, היהודי מתדבק אל הקדוש־ברוך־הוא40 כדי להגיע לדרגות נעלות יותר בעבודת ה', ולכן מתחילה העבודה של "נרדפה לדעת את ה'" בריצה לתפילה, כי זוהי העבודה המיוחדת להגיע לדרגה הנעלית של "דעת את ה'"41, ועל ידי עבודת התפילה מתבצעת עבודת הריצה – "נרדפה" – ב"כל דבר מצוה"42.
ט. יהודה בן תימא – הריצה והשמחה בעבודת ה' בכלל
זהו החידוש בהוראות של "הוי רץ..." הכתובות במסכת אבות, על פני ההלכה הנ"ל שבשולחן ערוך: הן מדברות על המשמעות הפנימית43 של
הערות
- 37. ראה גם חינוך (מצוה טז) – בנוגע למעשה המצוות בכלל.
- 38. ראה גם רבינו יונה לרי"ף ברכות (ו, ב).
- 39. תענית בתחלתה. רמב"ם ריש הל' תפלה. טור או"ח סי' צח.
- 40. ראה טושו"ע (ואדה"ז) או"ח שם. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ה־ו.
- 41. ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ (תו"א ביאור לד"ה כי כאשר השמים. דרך חיים שער התפלה פל"א ואילך. ועוד), דעיקר ענינה של תפלה הוא רצוא (ותומ"צ – שוב).
- 42. ראה לקו"ת בלק (ע, ד) דתפלה "היא עיקר המעמיד ומקיים את הרמ"ח מ"ע .. כמשל החוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים", ע"ש.
- 43. וכדמוכח עוד יותר במאמר בן עזאי, שמפורש בו "למצוה קלה" – והרי הדוגמא למצוה קלה בדרז"ל היא שילוח הקן* [משנה סוף חולין, תנחומא עקב ב. תצא ב. דב"ר פ"ו, ב. ובכ"מ. ובדב"ר (שם, ד) היא הדוגמא שמביא בן עזאי ל"מצוה גוררת מצוה" – הטעם ל"הוי רץ כו'"], שאין שייך בזה ריצה ברגלים כפשוטה, כי אין שייך מצוה לרדוף אחרי קן צפור, ואדרבה – "כי יקרא, במאורע לפניך", שלא יחזור כו' כדי שימצא קן (חולין קלט, ב). להעיר אשר כהנ"ל (שירוץ כו') אינו במצות דלא שייך בהם ריצה (כפשוטה, או גם כתוכנה) ומהם במצות הנקראות קלות: ציצית שנק' מצוה קלה (מנחות מד, רע"א) – הרי אין ציצית מן המצות "שאדם חייב להשתדל ולרדוף** עד שיעשה אותה" (ל' הרמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ב), כי "אין אדם מחויב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה מצוה" (רמב"ם הל' ציצית פ"ג הי"א): סוכה – מצוה קלה (ע"ז ג, א) שכשמקיימה כדבעי אין צורך לרוץ (ברגליו כפשוטו) להסוכה, שהרי – "כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע .. תשבו כעין תדורו" (סוכה כח, ב). ועוד.
- . וי"ל שהיא "קלה" עוד יותר מציצית וסוכה ולכן נק' (תנחומא עקב שם דב"ר שם. ועוד) "קלה שבקלות", וראה תנחומא תצא שם: ואין לך מצוה קלה בכל המצות יותר משלוח הקן.
מדרש תנחומא, עקב ב׳ - הטקסט מספריא
וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע (משלי ה, ו). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, שֶׁלֹּא תְּהֵא יוֹשֵׁב וְשׁוֹקֵל מִצְוֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וְרוֹאֶה אֵי זוֹ מִצְוָה שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ. לָמָּה, נָעוּ מַעְגְּלוֹתֶיהָ לֹא תֵּדָע, מְטֻלְטָלִין הֵן שְׁבִילֵי תּוֹרָה. תַּנֵּי רַבִּי חִיָּא, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהִכְנִיס בּוֹ פּוֹעֲלִים, וְלֹא גִּלָּה לָהֶם הַמֶּלֶךְ שְׂכַר נְטִיעוֹת הַכֶּרֶם. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעוֹתָיו, הֵן רוֹאִין אֵיזוֹ נְטִיעָה שֶׁשְּׂכָרָהּ הַרְבֵּה וְנוֹטְעִין אוֹתָהּ. נִמְצְאָה מְלֶאכֶת הַפַּרְדֵּס מִקְצָתָהּ בְּטֵלָה וּמִקְצָתָהּ קַיֶּמֶת. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה. שֶׁאִלּוּ גִּלָּה, נִמְצְאוּ הַמִּצְוֹת מִקְצָתָן קַיָּמוֹת וּמִקְצָתָן בְּטֵלוֹת. וְרַבִּי אֶחָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, טִלְטֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֶׂה מִצְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין מֻשְׁלָם. תַּנֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שְׁתֵּי מִצְוֹת גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן, אַחַת קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, וְאַחַת חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת. וְאֵלּוּ הֵן. קַלָּה שֶׁבְּקָלוֹת, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וְשָׁם כְּתִיב: וְהֶאֱרַכְתָּ יָמִים (דברים כב, ז). וַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁבּוֹ כְּתִיב: לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ (שם ה, טז), הֲרֵי הֵן שָׁוִין בְּמַתַּן שְׂכָרָן מֵעוֹלָם הַזֶּה. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, וּמָה אִם דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב, כָּתוּב בּוֹ אֲרִיכוּת יָמִים. דָּבָר שֶׁהוּא הֶפְסֵד מָמוֹן וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, גְּדוֹלָה מִזֹּאת אָמְרוּ, גָּדוֹל דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִיעַת חוֹב מִדָּבָר שֶׁהוּא חֶסְרוֹן כִּיס וְחֶסְרוֹן נְפָשׁוֹת. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָמַר, כְּשֵׁם שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, כָּךְ עָנְשָׁהּ מְרֻבֶּה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב: עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עוֹרְבֵי נָחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר (משלי ל, יז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹא עוֹרֵב שֶׁהוּא אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וִינַקֵּר אוֹתָהּ וְאֶל יֵהָנֶה מִמֶּנָּה, וְיָבֹא נֶשֶׁר שֶׁהוּא רַחְמָנִי עַל בָּנָיו וְיֵהָנֶה מִמֶּנָּה. וּמִנַּיִן שֶׁעוֹרֵב אַכְזָרִי עַל בָּנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ כִּי יְלָדָיו אֶל אֵל יְשַׁוֵּעוּ, יִתְעוּ לִבְלִי אֹכֶל (איוב לח, מא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לִבְנֵי עוֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ (תהלים קמז, ט). וְאָמְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הָעוֹרֵב מוֹלִיד לְבָנִים, וְאוֹמֵר הַזָּכָר לַנְּקֵבָה, שֶׁעוֹף אַחֵר בָּא עָלֶיהָ, וּמוֹאֲסִין אוֹתָן וּמַנִּיחִין אוֹתָן. מָה עוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַזְמִין לָהֶן יַתּוּשִׁין מִצּוֹאָתָן וּפוֹרְחִין וְאוֹכְלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי יָכִין לָעוֹרֵב צֵידוֹ. אֲבָל הַנֶּשֶׁר רַחְמָנִי הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנֶּשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ (דברים לב, יא). שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהֶן, מִפְּנֵי עוֹפוֹת אֲחֵרִים שֶׁרוֹדְפִין אוֹתָן. מַה הוּא עוֹשֶׂה. מְשִׂימָן עַל כְּנָפָיו אוֹמֵר, מוּטָב יִכָּנֵס הַחֵץ בִּי וְלֹא בְּבָנַי.
דברים רבה ו׳:ב׳ - הטקסט מספריא
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי ה, ו): אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. מַהוּ אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא תְהֵא יוֹשֵׁב וּמְשַׁקֵּל בְּמִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, יב): וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, לֹא תְהֵא אוֹמֵר הוֹאִיל וְהַמִּצְוָה הַזּוֹ גְּדוֹלָה אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ שֶׁשְֹּׂכָרָהּ מְרֻבֶּה, וְהוֹאִיל וְזוֹ מִצְוָה קַלָּה אֵינִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא גִּלָּה לַבְּרִיּוֹת מַהוּ מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ כָּל הַמִּצְווֹת בְּתֹם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁשָֹּׂכַר לוֹ פּוֹעֲלִים וְהִכְנִיס אוֹתָן לְתוֹךְ פַּרְדֵּסוֹ, סָתַם וְלֹא גִּלָּה לָהֶן מַהוּ שְׂכָרוֹ שֶׁל פַּרְדֵּס, שֶׁלֹא יַנִּיחוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מוּעָט וְיֵלְכוּ וְיַעֲשׂוּ דָּבָר שֶׁשְֹּׂכָרוֹ מְרֻבֶּה, בָּעֶרֶב קָרָא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ פִּלְפֵּל הוּא שְׂכָרוֹ זָהוּב אֶחָד, קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ שְׂכָרוֹ חֲצִי זָהוּב פֶּרַח לָבָן הוּא. קָרָא לְאַחֵר אָמַר לוֹ תַּחַת אֵיזֶה אִילָן עָשִׂיתָ, אָמַר לוֹ תַּחַת זֶה, אָמַר לוֹ זַיִת הוּא שְׂכָרוֹ מָאתַיִם זוּז. אָמְרוּ לוֹ לֹא הָיִיתָ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אוֹתָנוּ אֵיזֶה אִילָן שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה תַּחְתָּיו, אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ, אִלּוּ הוֹדַעְתִּי הֵיאַךְ הָיָה כָּל פַּרְדֵּסִי נַעֲשָׂה. כָּךְ לֹא גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת, חוּץ מִשְׁתֵּי מִצְווֹת, הַחֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת וְהַקַּלָּה שֶׁבַּקַּלּוֹת, כִּבּוּד אָב וָאֵם, חֲמוּרָה שֶׁבַּחֲמוּרוֹת, וּמַתַּן שְׂכָרָהּ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, יב): כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ. וְהַקַּלָּה, שִׁלּוּחַ הַקֵּן, וּמַהוּ שְׂכָרָהּ, אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב, ז): שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וגו' וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים, הֱוֵי כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר.
משנה תורה, הלכות ברכות י״א:ב׳ - הטקסט מספריא
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
משנה תורה, הלכות ציצית ג׳:י״א - הטקסט מספריא
אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת כציצית כדי שיקיים מצוה זו ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.