87

ולכן היה הכרח ב"ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה" – נגד מידת הדין. כי מצד מידת הדין היתה טענה, שאם מטרת גלות ושעבוד מצרים – בירור וזיכוך ישראל והעולם עד למצב שלפני החטא – לא הושגה בשלימות, אין מקום לגאולה.

יב. היציאה ממצרים

גרם ל"ברח העם", כמוסבר בתניא⁷³, שאפילו קל שבקלים (שדרגת "החכמה" שבנפש האלקית היא אצלם בבחינת גלות ושינה), הנתקל בנסיון באמונה, בדבר הנוגע בדרגת ה"חכמה" שבנפש, "היא ניעורה משנתה ופועלת פעולתה", וגם הם מוסרים נפשם על קדושת שם ה'.

התאפשרה רק

יג. עכשיו הזיכוך אינו באמצעות ה' מושלם

בכך מובן הדיוק בלשון "ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה": לפי מצבם לא היו ישראל ראויים עדיין לכך. כידוע⁷⁰, שישראל היו שקועים, ר"ל, במצרים, במ"ט שערי טומאה, ואילו התעכבו במצרים עוד רגע אחד, הם לא היו נגאלים ח"ו.

בלשון החסידות, כפי שמסביר אדמו"ר הזקן⁷¹, היתה יציאת מצרים באופן של "כי ברח העם"⁷², "מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי". והגאולה באה מצד ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא", ועורר את נקודת היהדות שבהם. והם שוב לא התפתו מרוח השטות, ה"מכסה על האמת", שבמצב זה הם יכולים להתקשר אל הקדוש־ברוך־הוא – וזה

לפיכך אומרים "אילו לא הוציא הקדוש־ברוך־הוא את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", כי אילו לא היתה היציאה ממצרים על־ידי הקדוש־ברוך־הוא, היתה גלות מצרים נמשכת⁷⁴ עד להשגת שלימות הבירור והמירוק – עד לגאולה העתידה.

זה מודגש יותר לפי הדיעה הראשונה⁷⁵ של "מתחיל בגנות" –