478

ישראל (על "הולדתם"³⁵ כעם ישראל) ואודות התורה, שעל־ידם מתממשת כוונת הבריאה. ובכך יש "תחלה" ו"סוף":

ה"תחילה" (העיקר והפנימיות) של הכוונה היא, שבני ישראל מאוחדים עם עצמותו יתברך, שזוהי משמעותו של מנין בני ישראל בפרשת שמות: "להודיע חיבתן...", ולכן נעשה מנין זה על־ידי הקדוש־ברוך־הוא בעצמו – הקדוש־ברוך־הוא סופרם בתורה.

וה"סוף", כלומר ביצוע המטרה בפועל, הוא על־ידי עשיית משכן לה' יתברך מדברים גשמיים³⁶.

ז. גילוי האיחוד בין ישראל לה' – דוקא על־ ידי עבודה בגלות

כיון ששורש נשמות ישראל (כפי שהן מאוחדות עם עצמותו יתברך), מתגלה דוקא בעבודה "בתחתונים" – במקום של העלם והסתר – מובן, שזה נעשה בעיקר על־ידי עבודה עם ה"תחתון", שכשלעצמו אינו "כלי" לאלקות, ובאופן כללי יותר – בעבודה בתקופת הגלות, שבה אין האלקות מאירה בגלוי בעולם, יותר מאשר זה נעשה על־ידי עבודת בניית המשכן – מקום של גילוי אלקות.

וזהו ההסבר לכך שבסיום הסיפור אודות מלאכת המשכן והשראת השכינה בו, מסופר בתורה על "סיפור המסעות" הקשור ל"ובהעלות הענן...":

תכלית המשכן – עשיית דירה לו יתברך בתחתונים – מתבצעת בעיקר על־ידי כך שהמשכן נותן כח, שכך יהא גם "בכל מסעיהם"

– כפי שמבאר אדמו"ר הזקן³⁷, שהמסעות במדבר רומזים לבירור וזיכוך "מדבר העמים"³⁸ במשך תקופת הגלות –

שאז "שכינתא בגלותא", ואין גילוי שכינה ["ובהעלות הענן..." – הסתלקות השכינה], וישראל "מבררים" והופכים את העלם העולם, כך שגם שם האיר אלקות.

ח. הקרבנות – הפיכת הגשמיות עצמה לכלי לאלקות

ענין זה (שתכלית המשכן מתבצעת בעיקר על־ידי עבודה מחוץ למשכן) מתבטא בענין המשכן עצמו, בכך שעיקר העבודה במשכן היא עבודת הקרבנות³⁹: