399

כאשר סוברים שהמשכיר מתחשב בעיקר ב"הווה", ברצונו להרוויח את הכסף על־ידי השכרת שורו ובאמצעות זאת גם יישמר השור, אז יסתפק המשכיר בכך שהשוכר ישמור על החפץ משמירה רגילה של שומר חנם, ולא בשמירה מעולה כשל שומר שכר, השומר גם מפני דבר בלתי־רגיל העלול לקרות בעתיד, מפני שגם באמצעות שמירה כזאת נשמר החפץ בהווה, כרגיל. החשש שמא יקרה בעתיד ענין של גניבה ואבידה אינו מעכבו מהשכרת החפץ, ומהרווחת הכסף בהווה.

לפיכך, לשיטת רבי מאיר שה"הווה" מכריע על פני ה"עתיד", יוצא, שהשמירה שעליה הסתמך המשכיר היא השמירה הרגילה של שומר חנם.

לעומת זאת, לשיטת רבי יהודה, שה"עתיד" מכריע לגבי ה"הווה", הרי כל עוד אין המשכיר בטוח שהחפץ יישמר בשמירה מעולה, כך שגם בעתיד הוא יישאר שלם, הוא לא ייוותר עליו, אפילו למען הכסף שהוא מרוויח בהווה.

וכיוון שהשוכר איננו שומר חנם העושה למפקיד טובת חנם, אלא הוא שוכר את החפץ ומשתמש בו, מקבלים את הסברה, שהמשכיר הסתמך על כך, שהוא ישמור את החפץ בשמירה מעולה²¹.

י. המחלוקת על אותו עקרון לגבי זימון על כזית או כביצה

כדי לחזק את ההסבר על השיטתיות של רבי מאיר ורבי יהודה, יצוטט כאן מקור נוסף שבו מוצאים מחלוקת זו בין רבי מאיר לרבי יהודה:"עד כמה מזמנין (רבי מאיר סובר:) עד כזית, ורבי יהודה אומר עד כביצה"²².

בגמרא מוסברת²³ מחלוקתם, ש"בקראי פליגי" (=בהסבר הפסוק, הם חולקים) רבי מאיר סבר: ואכלת – זו אכילה, ושבעת – זו שתיה, ואכילה בכזית, ורבי יהודה סבר: ואכלת ושבעת, אכילה שיש בה שביעה, ואיזו זו – כביצה".