400

אך ב"תוספות" שם נאמר²⁴, ש"הני קראי אסמכתא בעלמא נינהו דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה" (=פסוק זה הוא רק אסמכתא כי מדאורייתא דרוש שביעה גמורה), ולפיכך הכרחי לומר שצורת הדרשה השונה של הפסוק על־ידי כל אחד מהם היה מצד דרבנן, מפני מחלוקתם בשיטה:

לפי רבי מאיר, שמתחשבים ב"הווה", צריך לומר, שכאשר ישנו ענין של אכילה, צריך להתחייב כבר בהווה בזימון מדרבנן, וכיוון ששיעור אכילה הוא כזית²⁵, יש לומר, כאסמכתא, ש"ואכלת" הוא ענין בפני עצמו, וכבר בהווה, בשעת אכילה, ש"אכילה בכזית" חייבים בזימון.

לעומת זאת, לפי רבי יהודה יש להתחשב בעתיד, וענין האכילה בהווה איננו מכריע, אלא תוצאות האכילה והשפעתה: מטרת האכילה היא השביעה, והיא הגורם לחיוב "וברכת" – דרושה כאן "אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה".

יא. ההכרח בהבאת המחלוקת בכל שלושת המקומות

כבר דובר פעמים רבות על כך, שכאשר מוצאים מחלוקת בין תנאים, או בין גדולי ישראל בכלל, לגבי אותו עקרון במספר מקומות²⁶, הכרחי לומר שיש כאן "וצריכא", בכל מקום יש חידוש בפני עצמו. כלומר, בכל מקום בפני עצמו ייתכן להעלות את הסברה שהוא שונה מהאחרים וכאן אין ליישם שיטות אלו, ולכן חוזרים על המחלוקת בכל ענין בפני עצמו.

ובעניננו:

א) עשיית שמן המשחה היא ציווי של הקדוש ברוך הוא, אשר לגביו היה הווה ויהיה כאחד²⁷, והעתיד כבר קיים בהווה.

במיוחד לפי ההדגשה ב"תוספתא"²⁸ – "שהימים והשעות כחוט השערה לפני המקום", כפי שמפרש זאת הרוגוצ'ובי²⁹, שזהו "כנקודה", "חלק שאינו מתחלק".

אם כך, גם אם קיום הציווי תלוי ביהודים, הרי כיוון שמדובר על קיום של הקדוש־ברוך־הוא, יש לקיימו כפי שקיימים הדברים מצדו, כביכול, היה הווה ויהיה כאחד³⁰.

ב) במקרה של שוכר אין וודאות