397

אם כי התוצאה היא, שהפרט של "שמן משחת קודש יהיה" איננו מושלם כל־כך, כשמן בפני עצמו, אלא מעורב בעקרין.

לעומת זאת, לפי שיטת רבי יהודה, שיש לעשות זאת באמצעות "שראום במים... ואחר כך הציף עליהם השמן עד... וקפחו...", הרי עשיית השמן באופן של "הציף וקפחו" אינה השלימות של "מרקחת" ("דבר המעורב בחבירו"), כי קליטת הריח בשמן איננה על ידי בישול השמן ביחד עם העקרין. אך התוצאה של הפעולה היא בשלימות: מתקבל "שמן משחת קודש יהיה" – שמן אמיתי (ובפני עצמו).

מפשט הפסוקים אין הוכחה המכריעה בין שתי הדעות, בין הענין של "ועשית... מרקחת...", לבין הענין של "שמן... יהיה", ולפיכך מקדים רש"י ואומר לפני ציטוט המחלוקת: "ונחלקו בו...", כדי להדגיש שבדרך פשוטו של מקרא שקולות שתי הדעות זו לזו.

ז. הדעות של רבי מאיר ורבי יהודה משקפות שתי דעות באופן קיום

המצוות

בכך ניתן להסביר גם את דיוק לשונו של רש"י: "נחלקו בו חכמי ישראל", כי שתי הדעות של רבי מאיר ורבי יהודה על אופן עשיית שמן המשחה, משקפות אופנים שונים בגישת היהודי לקיום המצוות, כמו במצווה של ועשית שמן..., ולפיכך זוהי מחלוקת של "חכמי ישראל":

האם העיקר הוא שיא השלימות בהווה, למרות שעל־ידי כך תיפגם השלימות בעתיד, או העיקר הוא השלימות של התוצאה (ולתמיד), אפילו כאשר לשם כך נפגמת שלימות העשייה בהווה¹⁶.

וכך גם בעניננו: בציווי של הקדוש־ברוך־הוא "לא פירש מה דינו" של פרטי אופני עשיית השמן¹⁷, אלא באופן כללי "ועשית... מרקחת... שמן משחת קודש יהיה", ולפיכך תלוי הדבר בשיטת חכמי ישראל באופן קיום המצוות.

רבי מאיר סובר, שכאשר הוצרכו ישראל להכין את השמן, הם התחשבו בעיקר בשלימות של עשיית השמן בהווה, שצריך להיות "ועשית אותו" כ"מרקחת...", ולכן "בו שלקו את העקרין...", גם אם על־ידי כך נפגמת שלימות התוצאה בעתיד של "שמן משחת קודש יהיה", כיוון שאין השמן ניכר עצמו.

לעומת זאת סובר רבי יהודה, שצריכה להיות בהווה הכנה לשלימות בעתיד. לפיכך אין הוא מקבל את הדעה ש"בו שלקו את העקרין", מפני שעל־ידי