396

– דרך הפשט, השאלה: "והלא לסוך את העקרין אינו סיפק", שהרי, אין זה משנה אם על־ידי שליקת העקרין נבלע בם השמן, כי הוא סובר, ששמן המשחה לא היה מוכרח להיות שמן בפני עצמו, אלא ביחד עם העקרין שנעשו שמנים ונוזלים על־ידי שליקתם בשמן. אמנם, הוא נקרא שמן המשחה, ומשתמשים לגביו בביטויים "ויצקת" "והזית"¹², מפני שבישלו את העקרין באופן של "שולקן", שהוא יותר מבישול, ומובן שהם לא נראו כעקרין, אלא, כלשון רש"י¹³, "נימוחין" כנוזל.

אך רבי יהודה אינו מקבל זאת, כי לדעתו שמן המשחה חייב להיות כשמו – שמן, ולא עקרין שנימוחו, אשר הפכו לנוזל שומני מפני ששלקום בשמן. לפיכך הוא סובר ש"שראום במים... וקפחו לשמן מעל העקרין".

זוהי הסיבה לכך שרש"י מצטט את שאלת רבי יהודה על שיטת רבי מאיר, ומדייק לומר "והלא לסוך את העקרין אינו סיפק", למרות שגם לשיטת רבי מאיר אין "סכין" את העקרין בשמן אלא הוא נבלע בם ואינו ניכר כלל, והקושי של רבי יהודה היה צריך להיות על העיקר: כיצד הוא נקרא "שמן" כדלעיל: מפני שהמילה "לסוך" מדגישה שהדבר שבו סכים הוא טפל ובטל לחלוטין לגבי הדבר שאותו סכין (בעקרין), וברור שהתערובת אינה יכולה להיקרא על שם הדבר הטפל (השמן).

ו. שני השלבים בשמן משחת הקודש

הטעם למחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה הוא:

נאמר בפסוק¹⁴ "ועשית אותו שמן משחת קודש, רקח מרקחת מעשה רוקח, שמן משחת קודש יהיה". כלומר, ישנם שני שלבים: א) בשעת מעשה – "ועשית אותו (את שמן הזית)... רקח מרקחת מעשה רוקח", עשיית השמן באופן של מרקחת וכו', כפי שמפרש רש"י: "וכל דבר המעורב בחבירו עד שזה קופח מזה או ריח או טעם קרוי מרקחת". ב) לאחר העשיה – צריך להיות "שמן משחת קודש יהיה" (תמיד).

ההבדל בין רבי מאיר לרבי יהודה קיים בנושא זה – איזה משני הפרטים הוא העקרי והמודגש:

לפי שיטת רבי מאיר ("בו שלקו") העיקר הוא עשיית שמן באופן של מרקחת: הדרך הטובה ביותר לעירוב שני דברים ("דבר המעורב בחבירו") הוא על ידי בישולם יחדיו¹⁵. לכן סובר רבי מאיר שכדי לקיים את הציווי "ועשית אותו... מרקחת..." בשיא השלימות יש לעשות זאת באופן של "בו שלקו את העקרין".