368

עצמו, כדברי הרמב"ם: "כיצד חובת סעודה זו, שיאכל... (והוא ממשיך באותה³² הלכה³³) וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות... ואם אין לו, מחליף עם חבירו, זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו", שסעודת פורים היא ענין של שמחת מצוה – משתה ושמחה³⁴,

וכך גם קשורה מצות מתנות לאביונים לחובת משתה ושמחה המוטלת עליו, סעודת הפורים שלו³⁵,

כפי שכבר אמר הרמב"ם³⁶ לגבי שמחה ביום־טוב "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצירו ואוכל ושותה הוא ובניו אתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו...", עיין שם.

אך קשה להסביר כך כאן לגבי מתנות לאביונים, כי הרמב"ם מפריד את הדין של "מתנות לאביונים" בהלכה נפרדת: "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים...", לא בדומה לדין משלוח מנות, שאותו הוא כולל בהמשך אחד, ובאותה הלכה של מצות הסעודה³⁷,

ובמיוחד כאשר אין הוא מזכיר בהלכה שלאחריה בקשר למתנות לאביונים "וכשהוא אוכל ושותה...", וכדומה, כפי שאמר בהלכות יום־טוב.

מכך מובן, שזהו ענין נפרד שאינו קשור לחובת סעודתו, לחובת המשתה והשמחה המוטלת עליו.

יותר מכך – לפי האמור לעיל יוצא, שמשלוח מנות ומתנות לאביונים אינם ענינים נפרדים בפורים, אלא הם חלק מחובת הסעודה שלו, וכאשר אין הוא מקיים את מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים אין הוא יוצא כראוי ידי חובת מצות סעודת פורים (משתה ושמחה), בדומה ליום־טוב,

וזהו ההיפך מן הנאמר בפשטות ומן המוסבר בכמה מקומות, שאלה הן שלוש מצוות נפרדות. וכפי שמובן גם מלשון הרמב"ם לגבי מתנות לאביונים, האומר שמוטב להרבות בזה, כי "אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים...", כלומר, גם ללא זאת הוא מקיים את מצוות הפורים, כולל את ענין השמחה, אלא שאין זו שמחה גדולה